לאחר סבב הרצאות בקהילות יהודיות ברחבי ארה"ב, מתברר כי המשבר ביחסי ישראל-ארה"ב עמוק מכפי שנדמה: צעירים יהודים מאבדים חברים, הקיטוב גובר, והתלות הביטחונית בארה"ב גדולה מתמיד. אך במקום להמשיך במאבק פנימי אינסופי בתוכנו, נדרש שינוי פרדיגמה מהותי ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני - כזה שיחלץ אותנו ממשחק 'סכום אפס' ויציע תקווה אמיתית לעתיד טוב יותר.
מאת ישראל פיקרש
בחודש ספטמבר האחרון הייתה לי הזכות לבקר בארבע ערים בארה"ב: סאן פרנסיסקו, שיקגו, וושינגטון DC וניו יורק כדי לשוחח עם מנהיגים, ארגונים וקהילות יהודיות מימין ומשמאל. מזה שנים רבות אני ושותפי אביעד מורגלים בהרצאות בפני קהלים שונים המאמינים בערכים סותרים. שוחחנו עם שותפים פלסטינים וציונים, חרדים וחילונים, שמרנים ופרוגרסיביים - ולעיתים קרובות השיחות הללו התקיימו בצמידות - בזו אחר זו. אך לְבּוּשָתִי, היות ואני חווה את החוויה הזו כבר שנים רבות, אז חשבתי ששמעתי כבר הכל. נדירות הפעמים בהן אני חווה טלטלה רגשית בזמן הרצאה. אך זו בדיוק החוויה שחוויתי בערב אחד קריר בסאן פרנסיסקו.
ערב אחד בסאן פרנסיסקו
באותו ערב שוחחתי עם קבוצה של כ-40 צעירים מקהילת "עתיד" מטעם ארגון IPF. הקהל הורכב מקבוצת צעירים בגילאי 20-30 שהתעניינו בחזון התנועה שלנו. עוד בטרם ההרצאה, בזמן ארוחת הערב, הזדמן לי לשוחח עם חלקם. הופתעתי לשמוע שרבים מהם החלו להשתתף בפעילות הקהילה לאחר ה-7 באוקטובר. התחלתי להבין שחלק מהמשתתפים בהרצאה נמצאים בעיצומו של חיפוש עצמי מחודש נוקב אחר זהותם במרחב האמריקאי. כשהמראתי מישראל, עזבתי חברה נחושה מאד שנמצאת תחת התקפה פיסית. ישראל של היום היא מעין ספטרה מודרנית בה אף קבוצה ושבט לא מזדרזים להודות במשבר זהות. אולם בארה"ב פגשתי תמונה הפוכה. הפסטוראליות היפיפייה והבטוחה של סאן פרנסיסקו כיסתה את סערת הרגשות השקטה אליה נחשפתי. בתחילת ההרצאה שאלתי את המשתתפים "כמה מכם איבדתם חברים קרובים בעקבות ה-7 באוקטובר?" כמחצית מהם הרימו את ידם. שאלתי אותם "האם אתם חשים שהסביבה שלכם מאלצת אתכם להחביא בארון את זהותכם היהודית?" ורבים מהם השיבו בחיוב. החשיפה הזו טלטלה גם אותי. כיצד ייתכן שאחרי מאה ועשרים שנות ציונות אנחנו עדיין שרויים באותו מצב הישרדותי, ביטחוני או זהותי, שהציונות אמורה הייתה לחלץ אותנו ממנו?!
הרצאה בסאן פרנסיסקו בפני צעירי קהילת עתיד מארגון IPF. צילום: תנועת אנחנו.
חשוב לציין כי הממצאים שעלו מקהל המשתתפים באותו ערב אינם מקריים. למעשה, הם משקפים היטב את נתוני המחקר הידועים לנו. בסקר שערך מכון Pew באפריל האחרון עלה ש-47% מהיהודים בגילאי 18-34 הפסיקו לשוחח עם אדם כלשהו בגלל משהו שהוא אמר או אמרה בנוגע למלחמה. סקר אחר שנערך על ידי ארגון הפדרציות היהודיות בשיתוף קרן דיאן וגילפורד גלייזר מציג עלייה חדה בנכונות של יהודים רבים להשתתף במסגרות קהילתיות יהודיות. ההתלכדות המחודשת הזו היא תגובה טבעית ומוצדקת למשבר בו אנו ניצבים. אולם המבנה הקהילתי המבוזר בו הורגלנו במשך אלפי שנים אינו מספיק כדי להתמודד עם האתגר שלפנינו. אין זה משנה אם מדובר בקהילות בארה"ב או בסקטורים פוליטיים בישראל. החומות של הקהילה או של השבט הפוליטי יכולות לתת תחושה של סולידריות, אך באותה מידה הן יכולות גם לקטב ולהסתיר מאתנו את חומרת המצב האסטרטגי שלנו. לכן לצד השיתוף הקהילתי המבורך עלינו להוסיף ולחשוב על פתרונות לאומיים נוספים שיגשימו את מטרת הציונות ויוציאו אותנו מהמצר.
יחסי ישראל וארה"ב
בין ישראל וארה"ב קיימים פערי עוצמה אדירים. לכן זה אך טבעי שלאורך ההיסטוריה חלו שינויים קלים ובלתי מורגשים במדיניות האמריקאית שהובילו למצוקה של ממש בישראל. כך למשל קרה בעת כהונתו של טראמפ כאשר הממשל שאף לפנות קבוצה קטנה של חיילים אמריקאים מצומת אסטרטגית בסוריה, וכך קרה גם כעת כאשר חל עיכוב באספקת חימושים מסוימים לישראל. המשברים הנקודתיים הללו הם חלק טבעי ובלתי נמנע מהיחסים בין המדינות והם אינם סותרים את הברית האיתנה בנינו. אולם אם נוצרת מציאות בה התדירות והעוצמה שלהם מתגברת לאורך זמן, הרי שהדבר עשוי לערער את יסודות הברית. לצערי אני סבור שלשם אנו צועדים.
נתחיל עם העובדות. ראשית, בתוך החברה האמריקאית קיימת התקפה מתמשכת וארוכת שנים בדעת הקהל נגד עצם צדקת קיומה של מדינת ישראל: "מהנהר לים". טענת הליבה של רבים ממנהיגי הקבוצה הזו היא שקיומה של ישראל סותר בהכרח את הזכויות הפלסטיניות כפי שהוכח בנכבה של 1948 ובכיבוש של 1967. בהתבסס על כך חלק מהתוקפים מסיקים שאין לישראל זכות קיום. העובדה שקיומה של ישראל לא חייב לבוא על חשבון הזכויות הפלסטיניות, ושללא ישראל ליהודים לא תהיה זכות להגדרה עצמית, אינה משפיעה עליהם. זו טענה תיאורטית מידי בראייתם משום שלא רואים אותה בשטח. אולם חמור מכך, חלקם אף טוענים שבתנאים האלה יש לפלסטינים לגיטימציה להפעיל טרור רצחני כנגד יהודים. בכך הם מוחקים את העיקרון המקודש של זכויות האדם לפיו עוול אינו מצדיק עוול ותומכים בפועל בטרור. על אף שיש להבחין בין ביקורת לגיטימית, המתמקדת בצורה בה ישראל מתנהלת משני צידי הקו הירוק, לביקורת אנטישמית שאינה לגיטימית על עצם זכותם של היהודים להגדרה עצמית וביטחון, אף על פי כן ניכר שמאז ה-7 באוקטובר חלה עלייה ניכרת בביקורת מהסוג האנטישמי הספציפי הזה. הדבר ניכר בקמפוסים אקדמיים רבים.
חרף גודלן המצומצם יחסית של הקבוצות האנטישמיות הללו, השפעתן על המדיניות האמריקאית אינה מבוטלת. בדמוקרטיות ליבראליות גם לקבוצת מיעוט עשויה להיות השפעה מסוימת על המדיניות. בניגוד לקונגרס האמריקאי שם יש לארגונים פרו ישראלים השפעה רבה, הרי שבכל הנוגע לבית הלבן המצב מורכב יותר. כך למשל הבחירות הנוכחיות לנשיאות ארה"ב מתאפיינות בתיקו בסקרים בין שני המועמדים וכל קול במדינות המתנדנדות הוא בעל השפעה. מעבר לכך, מנקודת המבט של נשיאי ארה"ב משתי המפלגות, האינטרס המובהק והמתמשך לתמוך בישראל לא תמיד עולה בקנה אחד עם כל האינטרסים האחרים של ארה"ב בכל רגע נתון. לדוגמא, בעת הזו ארה"ב מציבה כוחות רבים במזרח התיכון כדי להגן על ישראל ולמנוע את התרחבות המלחמה. אולם מנקודת המבט האמריקאית הכוחות הללו חסרים בזירות סיכון אחרות כמו למשל במזרח אסיה. מכלל השיקולים האלה היה ניתן לחוש בעימות הטלוויזיוני האחרון בין האריס לטראמפ ששני המועמדים תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה אולם בו זמנית הם הציגו את המשך המלחמה כנטל על כתפי ארה"ב. עמדה זו עומדת לכאורה בסתירה לעמדת נתניהו כפי שהוצגה לאחרונה בהקלטה מישיבה פנימית של מפלגתו.
העובדה השנייה היא שיהדות ארה"ב תומכת ברובה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, ולצד זאת רוב היהודים גם סבורים שהפלסטינים הבלתי מעורבים בעזה צריכים לקבל סיוע הומניטרי. בסקר של מכון Pew מחודש אפריל עלה ש-74% מיהודי ארה"ב תומכים באספקת חימוש אמריקאי לישראל. לצד זאת 61% מהיהודים תומכים באספקת סיוע הומניטרי אמריקאי לפלסטינים בלתי מעורבים בעזה. משמע שכל נשיאה או נשיא אמריקאי שיחליט להתעמת עם ממשלת ישראל בנוגע לסיוע ההומניטרי לרצועת עזה יוכל לצפות לתמיכה פוליטית רחבה מהקהל היהודי או לפחות להשלמה בשתיקה עם מדיניותו. ושוב, גם בנושא הזה, היו מספר התנגשויות תקדימיות בין ממשלת ישראל לממשל האמריקאי.
החיבור של שתי התופעות הללו מוביל אותנו למשבר אסטרטגי. מצד אחד, קולה של הקבוצה המתנגדת לזכות קיומה של ישראל הולך וגובר. מצד שני, יהודים רבים חשים לראשונה בחייהם אי-ודאות לגבי מקומם בחברה האמריקאית, לצד קושי ערכי עם יחסה של ממשלת ישראל לזכויות האדם. לא זו בלבד שעובדות אלה הן חמורות בפני עצמן, אלא שכתוצאה מכך סביר להניח שהמשברים בין ישראל לארה"ב יהפכו תכופים ועוצמתיים יותר. המגבלות הפוליטיות המרסנות בישראל ובארה"ב התרופפו. אמנם בראיה קצרת טווח אין סכנה ממשית לברית האיתנה בין המדינות, אולם גם לפני עשר שנים לא היינו מעלים על דעתנו שהסדקים הללו יוצרו בחומת היחסים בנינו.
ומכאן לעובדה השלישית שמטרידה בעיקר אותי כישראלי: מדינת ישראל תלויה באופן ישיר ובלתי ניתן להחלפה בבריתנו עם ארצות הברית של אמריקה. החימוש הישראלי, כמו גם הערבויות הניתנות לכלכלה הישראלית על ידי ארה"ב, הן חיוניות להישרדותנו. יתרה מזו, במהלך המלחמה הזו ארה"ב פרסה לראשונה חיילים למאמץ הגנתי פעיל על אזרחי ישראל בזמן מתקפות הטילים האיראניות. תלותנו בארה"ב גדולה מאי פעם, ואסור לנו להשלים עם הקרע הפנימי בין חלקי העם היהודי השונים. עלינו לאטום את הסדקים שנוצרו בנינו. זוהי חובתנו עבור עתידם של ילדנו.
כן אנחנו יכולים
לאור המורכבות שתוארה לעיל, בפנינו ניצבות שתי דרכים אפשריות: האחת היא להמשיך להיאבק נגד האנטישמיות, להמשיך להתווכח מהי אנטישמיות ואיפה עובר הגבול, ולהמשיך במחלוקות בין הימין והשמאל ובין הגוונים השונים של היהודים בישראל ובארה"ב. המחלוקות הללו עוסקות אמנם בסוגיות כבדות משקל, ויש לתת להן מענה ראוי. אולם אם נמשיך לצעוד רק בדרך הזו, ללא שינוי מהותי, מצבנו בישראל ובארה"ב צפוי רק להתדרדר.
לעומת זאת יש דרך אחרת. דרך של שינוי ותקווה. במסעי בארה"ב הייתה לי הזכות והגאווה לשוחח עם בעלי דעות פוליטיות מגוונות וארגונים הניצבים במקומות שונים בשמאל, במרכז ובמרכז-ימין. בין היתר הופעתי בפאנל של ארגון J Street ובהרצאה בפני צוות מקצועי של ארגון AJC בוושינגטון. בקרב כל המשפחות, הקהילות והמנהיגים המקומיים שפגשתי היו מחלוקות רבות אך הדאגה הייתה זהה: האם ארה"ב עדיין תהיה סובלנית ליהודים בעוד עשר שנים מהיום? ומהי הדרך הטובה ביותר לכונן את ישראל כמדינה בטוחה וצודקת? כולם קיבלו אותי בסבר פנים, בסולידריות, ובמאמץ רב לסייע. היה זה מסע של גאווה גדולה בשייכותי היהודית והציונית.
פאנל מטעם ארגון J STREET בעיר וושינגטון. צילום: תנועת אנחנו
לכן, לאור דאגתנו המשותפת, אני מציע שאנו ננקוט במהלך שישנה את כל התמונה. כל הקשיים והמחלוקות האמורות לעיל מסתעפות מנקודה מרכזית אחת: משחק סכום האפס בנינו לבין הפלסטינים. ההנחה הרווחת בשני העמים היא שרק צד אחד יכול לשרוד בסופו של דבר, "או אנחנו או הם", ושקיומה של מדינת ישראל חייב לבוא על חשבון האדמה והדמוגרפיה הפלסטינית. לפיכך הפלסטינים לעולם לא יוותרו על זכות השיבה והציונות לעולם לא תוכל להסכים לה. זוהי ההנחה הכוזבת שמניעה את האנטישמיות בארה"ב והיא שגורמת ליהודים ציונים רבים להאמין שאין לנו ברירה אלא לשלם כל מחיר מוסרי, ביטחוני, כלכלי ומדיני, ובלבד שלא נפסיד במלחמה הנצחית עם הפלסטינים. אלו בדיוק הסיבות שבגינן עלינו לשנות את הפרדיגמה הזו.
התיאוריות הוותיקות משמאל ומימין מתמקדות בעיקר בהיבט הטריטוריאלי של הסכסוך - בהפרדה לשתי מדינות או בכיבוש. גישות אלו אינן מצליחות לחלץ אותנו ממשחק סכום האפס. התוצר העיקרי שלהן הוא עימות לאומי ואזורי שלא נוכל להמשיך לעמוד בו. כדי לעקור את משחק סכום האפס ממקומו עלינו לחתור לגרסה חדשה של חזון שתי המדינות שיתמקד בזכויות השוות של שני העמים. לשם כך עלינו להגדיר מחדש את עמדתנו בנוגע לסוגיות יסוד כמו זכות השיבה ומעמד המיעוטים בישראל ובפלסטין, וכן לבנות את המודל הביטחוני המתאים לכך. עלינו לתבוע מעצמנו ומהפלסטינים שוויון זכויות גמור ולקיחת אחריות על עוולות העבר. אם נעשה את כל זאת, אפילו באופן חד צדדי, אז משחק סכום האפס יסתיים מיד.
בשלב הראשון יהיה זה מהלך חד צדדי ארוך טווח שיקודם על ידי הצד היהודי. אנחנו הצד החזק יותר, ולכן רק אנחנו יכולים לעשות את הצעד הראשון. אבל אף על פי כן יהיו לצעד הראשון שלנו יתרונות רבים ומיידים: הקבוצה האנטישמית בארה"ב תיחלש. רבים ינטשו אותה ויעדיפו לתמוך במאמצי הפיוס החדשים. נוכל גם לקדם חיבור פנימי בתוך העם היהודי בין המרכז-ימין והשמאל שיכונן מחדש את הקואליציה הפוליטית שהקימה את ישראל, ואף להוביל לנורמליזציה אזורית יציבה. רק כך נחלץ את העם היהודי מהמצוקה העכשווית, ובסופו של דבר גם הפלסטינים יצטרפו לפיוס. אנו נשמח לכונן עמם שותפות שווה ומלאה בכל עת שיבחרו בכך.
השינוי מתחיל בנטישת תפיסת 'משחק סכום האפס' מול הפלסטינים ובניית מודל חדש המבוסס על שוויון זכויות. זהו מהלך שדורש אומץ, אך הוא הכרחי להבטחת עתידנו המשותף. כשעזבתי את סן פרנסיסקו באותו ערב, הבנתי שאותם צעירים יהודים שפגשתי הם העתיד שלנו - ועתיד זה תלוי בבחירות שנעשה היום. בידנו הדבר.
تعليقات