חיפוש
  • Israel Piekarsh

משבר הקורונה מבליט את הקרע בין מדינת ישראל והחברה הערבית.


תקציר: משבר הקורונה ממחיש את הטענה, לפיה לא ניתן לקדם השתלבות חברתית וכלכלית של הציבור הערבי במדינת ישראל כל עוד לא ניתן מענה לזהותם הלאומית. אנחנו מציעים פתרון. --

בחברה הישראלית ישנם פעילים רבים שעובדים יומם וליל למען ערך השיווין עבור כל אזרחי ישראל. רבים מהם מתמקדים בצדק בסיוע לחברה הערבית הסובלת מאפליה קשה. אולם למרות כל המאמצים הטובים אף על פי כן מצבה של החברה הערבית מוסיף להיות קשה, ויחסיה עם מדינת ישראל והרוב היהודי הולכים ומתדרדרים.

שוב ושוב אנשי הממסד מוליכים אותנו שולל (בשוגג) וטוענים שניתן לשלב את האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית, ושהסיבות להיעדר השיווין הן: חוסר רצון טוב של פקיד או פוליטיקאי כזה או אחר, מחסור בתקציבים וכו... אך למרות זאת העובדות מדברות בעד עצמן. על אף תקציבי עתק המושקעים בשילוב האוכלוסייה הערבית – התוצאות חמורות. אז למה באמת תקציבי העתק לא עוזרים והחברה הערבית לא משתלבת בחברה הישראלית? משום שאנחנו מפרידים בצורה מלאכותית בין העימות על הזהות הפלסטינית של החברה הערבית בישראל, לכל שאר הסוגיות הנוגעות לשיווין אזרחי. לא ניתן לפתור את אתגרי הבריאות הציבורית, השיווין התעסוקתי והבנייה ביישובים הערבים מבלי שנפתור תחילה את הקונפליקט בין הזהות הערבית-פלסטינית לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.


נדגים את טענתנו באמצעות משבר הקורונה:


התופעה הראשונה שניתן לשים לב אליה בתקופת המשבר היא התנגשות אלימה שאירעה בין חלק מהאוכלוסייה הערבית ביפו והמשטרה. לכאורה לא ברור מדוע המשטרה נתקלת בהתנגדות שכזו? הרי וירוס הקורונה הוא אויב ניטרלי חסר אג'נדה, ולפיכך האוכלוסייה הערבית הייתה אמורה לשתף פעולה עם השוטרים וההנחיות. אלא שחלק לא מבוטל מהאוכלוסייה הערבית רואה במשטרה את ידה הארוכה של מדינת ישראל, מדינה שמנקודת מבטם מקדמת את אפלייתם בתחומים רבים (בעיקר בנושא הקרקעות). לכן כשמצב חוסר אמון בין האוכלוסייה הערבית והמשטרה מתקיים לאורך שנים כה רבות, אז גם בעת חירום הגבולות בין הנושאים מטשטשים. אמנם ברור שאלימות נגד שוטרים היא פסולה בתכלית ואינה מוצדקת משום סיבה, אך המקרה ביפו מלמד אותנו שאפילו עת חירום רפואית אינה יכולה להפשיר בבת אחת את יחסי האיבה בין זרועות הממשלה לחלקים נרחבים באוכלוסייה הערבית, קל וחומר שבימים כתיקונם קיימת חשדנות רבה בין הצדדים.


התופעה השנייה שמתגלה לנגד עינינו במשבר הקורונה היא ההתעלמות הבוטה של הממשלה מהציבור הערבי כאילו שהם אינם אזרחי המדינה. היה מצופה שלאחר כל הצהרה של ראש הממשלה ביחס למשבר (כפי שהתרחש בתחילת המשבר כמעט מדי ערב) תהיה גם פנייה לתושבים הערבים בתקשורת הערבית, או לפחות שדברי ראש הממשלה יהיו מלווים בתרגום לשפה הערבית. בכל זאת מדובר על כ-20 אחוזים מאזרחי המדינה. הסיבה להימנעות מהתקשורת הערבית במסיבות העיתונאים היא העובדה שהפוליטיקאים, ובמיוחד ראש הממשלה, חוששים ששילוב השפה הערבית בדבריהם יפגע בהם פוליטית – על אף שמדובר על עת חירום רפואית. הרי לנו דוגמא נוספת לטענתנו: גם היהודים אינם מסוגלים להפריד בין נושאים ניטרליים כמו בריאות הציבור ושיווין תעסוקתי לזהות הערבית ולמתח הלאומי שקיים בינם לבין המדינה.


לשם כך הקמנו את תנועת אנחנו. הדרך היחידה לשלב את האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית היא להכיר בזהותם הלאומית הערבית-פלסטינית, בתמורה להכרה שלהם בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לשם כך אנחנו מציעים לתת אוטונומיה דתית ותרבותית לאוכלוסייה הערבית (כמו שאנו מציעים לגבי כלל האוכלוסייה), ובמקביל לפתח ביחד זהות אזרחית שתהיה משותפת לכלל אזרחי ישראל. במסגרת זו מדינת ישראל תמשיך כמובן לממש את זכות ההגדרה העצמית היהודית, וסמליה הממלכתיים ימשיכו להיות יהודים ורוב אוכלוסייתה תהיה יהודית. רק כך תוכל האוכלוסייה הערבית להשתלב בחברה הישראלית מבחינה כלכלית וחברתית.


אלו לא תיאוריות. אנחנו מוכיחים את טענתנו בפועל בשטח.


תמונה: מתוך מאגר שאטרסטוק.



3 צפיות
  • Black Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon

© 2018 עמותת אנחנו

עיצוב : טאו סטודיו

הצטרפו אלינו