נקודת המפנה

המאמר הזה נכתב מתוך תחושת כאב ותוגה. לאחר חודשים ארוכים של סבב מלחמה נוסף, חיילים ואזרחים שנפגעו בצפון ובשאר חלקי הארץ, ומשפחות שלא תחזורנה לשגרה – אנו ניצבים בפני שוקת שבורה. בחודשים האחרונים כוחותינו העניקו מעצמם מעל ומעבר. בגבורה, בדם, יזע ודמעות הם נקראו שוב לדגל כדי להציל אותנו מאיום הטילים האיראני. אך ממשלת ישראל כשלה כישלון היסטורי והביאה לנו מפלה במקום רווחה. משום כך עלינו לחשב מסלול מחדש. גבורתם של לוחמינו לא תהיה לשווא. זוהי נקודת המפנה.

 ביקור נשיא המדינה יצחק הרצוג בצפון המדינה ב-23 למרץ 2026. צילום: חיים צח, לע"מ.

ההתפקחות מה-7 באוקטובר

לפני ימים ספורים נחתם הסכם המסגרת בין ארצות הברית לאיראן. ההסכם הזה, כך נראה, יאפשר למשטר האייתולות לשקם בהדרגה את המערך האזורי שלו – טילים בליסטים, חיזבאללה, החות'ים, חמאס, ומיליציות בעיראק. זהו רגע שמזכיר לנו עד כמה הדוקטרינה הביטחונית הישראלית הגיעה למבוי סתום.

מה-7 באוקטובר היינו צריכים ללמוד לקח אחד מרכזי: אי אפשר להמשיך להכיל את הטרור ולנהל את הסכסוך. אבל הלקח שיישמנו היה שונה. במקום לייצב את מצבנו, עברנו מהכלה להתשה – למלחמה אינסופית של תפיסת שטחים שמרוקנת את הכלכלה ואת החברה שלנו מתוכן.

לא הפנמנו שתפיסת שטח כבר לא משרתת את הביטחון שלנו. אין לנו מספיק חיילים כדי להחזיק בכל החזיתות בו זמנית, ודעת הקהל בעולם – כולל בארצות הברית – אינה מוכנה יותר לשלם את המחיר המוסרי של הרס אזורים אזרחיים שלמים. הדיווח שדלף לתקשורת, על אזהרת הרמטכ"ל בחודש מרץ האחרון מפני מצב שבו צה"ל "קורס לתוך עצמו", הוא תמרור אזהרה בוהק. איננו יכולים להמשיך לכבוש שטחים נוספים בתנאים הללו.

רוב השמאל הישראלי כבר עבר תהליך כאוב של פרידה מאשליות. מחנה השלום למד שלא כל נסיגה תוביל בהכרח לפיוס. הימין עדיין לא עשה את התהליך המקביל. הוא לא הפנים את הלקח המרכזי של ה-7 באוקטובר: שכיבוש שטח ופגיעה באוכלוסייה אזרחית אינם רק עוול מוסרי – הם גם כשל ביטחוני. את התוצאות של ההכחשה הזו אנחנו רואים כעת בשטח.

מרץ 2023,  חתימת הסכם מכס עם איחוד האמירויות הערביות. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ.

סבבים של הסכמים

לכוח האיראני שמאיים עלינו יש כמה זרועות בו-זמנית: תכנית הגרעין, אחיזה במצרי הורמוז, מערך טילים בליסטיים, וזרוע ארגוני הטרור הממומנים על ידו. אין דרך להכריע את כל המערך הזה במכה אחת. מי שמנסה, מתיש את עצמו. הניצחון במלחמת ההתשה הזו יהיה שייך לצד שיידע לשמר אנרגיה לאורך זמן – לא לצד שינסה לפתור הכול בניצחון מוחלט ומהיר. היות שכך עלינו לנסח מדיניות ביטחונית חדשה: "סבבים של הסכמים".

העיקרון הראשון הוא לבחור בשותפים הטובים ביותר הזמינים לנו, גם אם הם רחוקים מלהיות אידיאליים. ממשלת לבנון והרשות הפלסטינית בעייתיות מאוד. אבל הן עדיפות בהרבה על השחקנים הקיצוניים שמתחרים בהן על השליטה באזור – חמאס, חיזבאללה ושותפיהם. עלינו להצהיר על כוונתנו לחזק את ממשלת לבנון והרשות הפלסטינית בכל החזיתות.

העיקרון השני: עלינו לסגת לרצועות ביטחון צרות בצמוד לגבול הבינלאומי בעזה ובלבנון, ולפנות מאחזים בלתי חוקיים שנבנו לאחרונה בגדה המערבית. כך נשחרר כוחות, נבנה מחדש את העתודה ההתקפית של צה"ל, ניערך לאיומים הבאים, ונבנה לגיטימציה בינלאומית.

העיקרון השלישי: מעמדת הכוח החדשה בגבול הבינלאומי, נוכל לפשוט על מעוזי הטרור – חמאס, חיזבאללה ואחרים – בפשיטות ממוקדות ויזומות, ולשוב לגבול בסיום המערכה. אם יהיה צורך להתעמת עם חיזבאללה, נוכל להגיע גם לביירות. הסגת הכוחות בין סבב לסבב אינה ויתור – היא הדרך לשמור על כוח לאורך זמן.

העיקרון הרביעי, וזה החשוב ביותר: בתום כל פשיטה בלבנון או בעזה עלינו לשאוף לכונן הסכם טוב יותר עם השחקנים המתונים. כך, לאט, נכניס שחקנים מתונים שיחליפו את הקיצונים בשטח. זו לא נסיגה חד-פעמית ולא הכרעה חד-פעמית, אלא תהליך מתמשך של פשיטה, ייצוב, והסכם – וחוזר חלילה.

המודל הזה כבר הוכיח את עצמו. בתום המערכה ב-2024 הכנו את חיזבאללה קשות, וחתמנו על הסכם ששמר על חופש הפעולה שלנו וחיזק את ממשלת לבנון. התוצאה הייתה משמעותית: משטר אסד נפל, וחיזבאללה נמנע מהתערבות במערכה הישראלית-איראנית ביוני 2025. אבל בעזה קרה ההפך – סירבנו לשתף את הרשות הפלסטינית בשיקום, ההסכמים שניסינו לכונן קרסו, וגררנו עצמנו למלחמת התשה ארוכה ויקרה. ההבדל בין שתי החזיתות הוא בדיוק ההבדל בין מודל שעובד למודל שכושל.

מעבר לזירה הפלסטינית והלבנונית, יש לנו זירה דחופה לא פחות: מצרי הורמוז ומדינות המפרץ. כל עוד הכלכלה העולמית כבולה למצר הזה, לאיראן יש מנוף שאינו תלוי בחמאס או בחיזבאללה. עלינו לחתום בדחיפות על הסכם נורמליזציה עם ערב הסעודית ולחזק את הקשרים עם מדינות המפרץ – לא רק כמחווה דיפלומטית, אלא כצעד אסטרטגי שיאפשר לבנות ציר יבשתי שעוקף את מצרי הורמוז ומשחרר את הכלכלה העולמית מהלפיתה האיראנית. במקביל עלינו לחזק את מערכי ההגנה האוויריים של מדינות המפרץ מפני איראן, ובכל פעם שאיראן תשקם את תכנית הגרעין או את מערך הטילים הבליסטיים יהיה עלינו לצאת לפעולה. אבל אסור לנו לטעות: הצעדים הללו לא יקרו בחלל ריק. הם יחייבו אותנו לחשוב מחדש על המדיניות שלנו בנושא הפלסטיני, שכן אין נורמליזציה אזורית עמוקה בלי אופק מדיני פלסטיני. אילולי כן אין תכלית לסבבי הלחימה שלנו מול איראן. זה המחיר הנדרש – ואין מנוס מלשלם אותו. אנחנו חייבים זאת לילדינו.

כוחות צה"ל בדרום לבנון, מבצע שאגת הארי, 2026. צילום: דובר צה"ל, מתוך ויקיפדיה.

"לא בחיל ולא בכוח" (זכריה, ד', ו')

הבעיה האמיתית שלנו אינה צבאית בלבד – היא תרבותית. בחברה הישראלית התמכרנו למאבק הצבאי וזנחנו את הדיפלומטיה האזורית. במשך עשורים רבים סיפרו לנו שזו הדרך היחידה. אבל למרות ניצחונות צבאיים היסטוריים, אנחנו מפסידים במערכה הכוללת. הסיבה לכך היא הטיה רגשית בחשיבה שלנו: אנחנו מצפים מהדיפלומטיה להיות מושלמת – ואם התוצאה אינה "מזרח תיכון חדש", אנחנו פוסלים אותה על הסף. אבל כשמדובר במבצע צבאי כושל או חלקי, אנו אף פעם לא שואלים את עצמנו "האם זה היה שווה את המחיר?!".

עלינו להודות באמת הכואבת: כל האפשרויות שלנו גרועות. בעת הזו עלינו לבחור באפשרות המעשית היציבה ביותר שניתן להשיג. לא הדיפלומטיה ולא הכוח הצבאי, כל אחד לבדו, יביאו אותנו לתוצאה הטובה ביותר. רק השילוב ביניהם – פשיטה, ייצוב, הסכם, וחזרה חלילה – יכול להוציא אותנו מהמשבר החמור ביותר בתולדותינו.

המצב קשה, אולי הקשה ביותר שידענו. אבל אנחנו יכולים להתגבר עליו – לא בכוח בלבד, ולא באמון תמים, אלא בסבלנות, בשיטתיות, ובנכונות לבנות, סבב אחר סבב, את הביטחון שיציל אותנו. רק כך נוכל לקוות שילדנו או נכדנו יזכו בעתיד לפיוס מלא בנינו לבין הפלסטינים ועמי האזור. עלינו להתלכד מאחורי המשימה הזו. הדבר בידנו.

תמכו בנו