עם הנצח בצומת הדרכים

בחודש האחרון הייתה לי הזכות לצאת למסע נרחב בצפון אמריקה בשיתוף עם תכנית ATID מטעם ארגון Israel Policy Forum. פגשתי קהילות וקבוצות יהודיות מכל הקשת הפוליטית בלוס אנג'לס, טורונטו, שיקגו, וושינגטון וניו יורק, כאשר במהלך המסע פרצה בישראל המלחמה עם איראן. כך מסע הנדודים האישי התמזג עם הדאגה לבית ולעתידה של ישראל. זו הייתה עבורי חוויה יהודית מטלטלת.

חזרתי עם הערכה עמוקה. העם היהודי מדהים ביצירתיותו, בנחישותו ובעומק השאלות שהוא שואל. בשתי הקהילות – בישראל ובתפוצות – ראיתי אנשים המתלבטים בשאלות כבדות על אמון, זהות, דמוקרטיה ועתיד. עוד לא אבדה תקוותנו. אך לצד ההערכה חזרתי גם עם דאגה. כי מה שראיתי בבירור הוא שסע תפיסתי עמוק בתודעה היהודית שלנו - אנו מתקשים להפנים את גודל המשבר בו אנו שרויים ואנו מתקשים לתכנן ולפעול לטווחים ארוכים.

גודל המשבר

נפתח בעובדות. אנחנו נמצאים בתוך משבר רב-ממדי בישראל ובתפוצות.

מבחינה ביטחונית, לאחר ה-7 באוקטובר ישראל עברה מהכלת הטרור למלחמת התשה אזורית. החברה הישראלית מנסה למגר את הטרור ולהחלישו, אך ריבוי החזיתות והיארכות המלחמה מתיש את כוחנו הצבאי והחברתי ומעמדנו הבינלאומי הולך ומתמוטט. מסבב לחימה אחד למשנהו מחזורי המילואים נמשכים ללא סוף, הקהילה הבינלאומית מגבילה את חופש הפעולה של צה"ל יותר ויותר, וציר סוני-רדיקלי חדש בהובלת טורקיה וקטאר הולך ומתגבש לנגד עיננו. בתנאים הללו, אפילו אם התרחיש הבלתי סביר של קריסת המשטר האיראני יתממש – עדיין ניוותר חסרי יכולת להתמודד עם כל הזירות.

בתפוצות, סקר שפורסם לאחרונה על ידי הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה חושף תמונה קשה של שבר רב-דורי. 88% מיהודי אמריקה מאמינים שלישראל יש זכות קיום כמדינה יהודית ודמוקרטית – אך רק 37% מזהים עצמם כציונים. פירוש הדבר הוא שהרוב אינו נגד ישראל אלא נגד המדיניות ההיסטורית של הציונות. בקרב הדור הצעיר בגילאי 18–34, כ-32% מחזיקים בעמדות לא-ציוניות או אנטי-ציוניות – נתון חסר תקדים. בשיחותיי הרבות עם הקהילות השונות הופתעתי לגלות עד כמה הציונות הפכה לסלע מחלוקת שמפלג את יהדות התפוצות. הפוך מחזונו של הרצל.

ובישראל עצמה, המשבר החוקתי הולך ומעמיק. שיטת הבחירות שלנו המבוססת על פתק הצבעה אחד כורכת יחד סוגיות שאין להן קשר הכרחי – וכך המחלוקות על גיוס חרדים, ההתנחלויות, עצמאות מערכת המשפט וניהול המלחמה הופכות לחבילה אחת בלתי ניתנת לפרוק. בתנאים אלו קבוצות מיעוט קיצוניות מקבלות כוח בלתי מידתי בניגוד לרצון רוב העם.

ביקור נשיא מדינת ישראל בערד בזמן המלחמה 23.3.26 | צילום: מעיין טואף/ לע״מ

השסע התפיסתי

אל מול המשבר ההיסטורי זה עומדים שני מחנות עם נקודות עיוורון מנוגדות.

הימין, המאופיין ברובו בזהות דתית או מסורתית, מחזיק בדפוס חשיבה נחוש לטווח ארוך. מרבית אנשי הימין מאמינים שכל הפסד הוא רק תחנת ביניים בדרך אל היעד. ההיסטוריה בנויה מאבני דרך. כך למשל בבחירות הצפויות בישראל ברור מאליו שהימין הישראלי אינו יכול לנצח. אולם המנהיגות הפוליטית הימנית יודעת שגם הצד השמאלי אינו יכול לנצח. לכן בראייתם הבחירות הקרובות הן סבב ראשון בלבד במערכה ארוכה. מילדותי ועד היום הפעילות העיקרית של הימין הישראלי מתמקדת בהקמת בתי ספר ויישובים – השקעה לדורות. כל אלו הם היתרונות המרכזיים של הימין היהודי.

אך לצד זאת הימין היהודי נמצא בהכחשה של עומק המשבר. כשרבנים רבים מדברים על "ניסים" במקום על שינוי כיוון, כשהמנהיגות הפוליטית מבטיחה "ניצחון מוחלט" תוך התעלמות מהמתרחש בשטח, כשהכשל הצבאי והמוסרי אינו ניתן לדיון פומבי – הימין מאבד את היכולת להתפקח ולתקן. כשנביאי התנ"ך חזו את החורבן המתקרב הם לא דיברו על ניסים; הם דיברו על שינוי כיוון.

השמאל לעומת זאת אינו מצליח לחשוב לטווחים ארוכים, אך מפנים היטב היטב את גודל המשבר. הייאוש בחוגיו הוא אמיתי ומוצדק. רבים התפכחו מחזון שתי המדינות הוותיק, אך אין להם חזון חלופי. ויש בשמאל גם הבנה מוצדקת של העוולות המוסריות שנוצרו ברצועת עזה ובגדה המערבית – ההגבלות ההומניטריות, תפיסת הקרקעות הפלסטיניות, ועידוד ה"הגירה מרצון". עוולות אלה מנוגדות למגילת העצמאות ופוגעות בשלטון החוק והלכידות הישראלית. אך השמאל מתקשה לגבש חלופה ממשית – כזו שתדע לשלב בין ביטחון ממשי לחזון מוסרי. הם רואים בעיניים דומעות כיצד הציונות הולכת וקורסת והם אינם מצליחים לעצור את התהליך.

לימוד מהשטח: החזית הלבנונית

כדי להבין מהי הדרך קדימה, עלינו לשלב בין החשיבה ארוכת הטווח של הימין עם ההכרה במשבר הקיימת בשמאל. עלינו לנסח אסטרטגיה ארוכת טווח של אבני דרך רבות ליציאה מהמשבר.

כדי להדגים זאת נבחן את הדינמיקה העכשווית בחזית הלבנונית. סבב המלחמה הקודם שהסתיים בנובמבר 2024 הוביל להסכם מוצלח: ממשלת לבנון נקטה צעדים ממשיים נגד חיזבאללה, וצה"ל המשיך לפגוע בתשתיות הארגון. משום כך חיזבאללה נמנע מלהתערב במלחמת 12 הימים בין ישראל ואיראן ביוני 2025. אך כצפוי גם ההסכם הזה לא החזיק לנצח. בסופו של דבר חיזבאללה השתקם ועתה שב לתקוף את יישובי צפון ישראל.

כעת, כמו שעון שבור, המנהיגות הישראלית שבה להשמיע את הקריאות ל"השמדת חיזבאללה" ו"שליטה על דרום לבנון". הניסיון מוכיח שזה לא יקרה. ישראל תחליש את הארגון באופן זמני בלבד; הוא יתאושש; וחוזר חלילה. ובכל סבב לחימה – חיילים נוספים נשלחים ללבנון ונלקחים מחזיתות אחרות בגדה המערבית, ברצועת עזה ובבקעת הירדן, ומעמדנו הבינלאומי נשחק. הלקח הבלתי מופנם הוא שמיעוט אזורי אינו יכול לנצח במלחמת התשה.

לכן עלינו לנקוט בגישה אסטרטגית שונה: על צה"ל להיכנס ללבנון ולפגוע בתשתיות שחיזבאללה שיקם, ולאחר מכן לסגת ולחתור להסכם רחב יותר עם ממשלת לבנון. כך, בסבבים חוזרים ונשנים של לחימה והסכמים – ממשלת לבנון תתחזק וחיזבאללה ייחלש. זהו תהליך שייקח שנים רבות אך בסופו ישראל תשרוד ותיחלץ מהמשבר. אין אסטרטגיה אפשרית אחרת.

אותו היגיון תקף לכלל הזירות: עלינו להמשיך ולהילחם במי שלעולם לא ישלים עם קיומנו, ובמקביל לחתור לסבבים של הסכמים עם הרוב המוכן לכך בעולם הערבי ובעם הפלסטיני.

משתתפי מפגש IPF ATID בשיקגו ; צילום: תנועת אנחנו ומשתתפי המפגש.

אומץ לחשוב אחרת

בילדותי למדתי משפט החרוט בלב הזהות היהודית שלי: עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. זהו אחד הרעיונות הגדולים של העם היהודי. בלעדיו לא היינו שורדים את התלאות הרבות שחווינו.

אך נביאי התנ"ך לימדו אותנו שדרך ארוכה אינה מספיקה. אם ישראל תמשיך להישען על כוח צבאי, כיבוש והתעלמות מזכויות עמי האזור – הרי שאין בכך גדולה, אלא חורבן.

רוב החברה הישראלית ויהדות התפוצות חולקים ערכים עמוקים יותר ממה שמדמה הפולמוס השוטף. הגיע הזמן לרתום אותם יחד. עלינו לחבר בין הנחישות של הימין עם ההכרה בעומק המשבר של השמאל. עלינו לבנות קואליציה חדשה – לא של ניצחון מוחלט שאינו בהישג יד, ולא של שלום עכשיו שאינו בהישג יד – אלא של דרך ארוכה, עיקשת ומוסרית שתחלץ אותנו מהמשבר לאט ובהתמדה.

תרמו לנו!