חיפוש
  • Israel Piekarsh

ציונות ללא חזון

עודכן ב: יונ 25

התנועה הציונית איבדה את חזונה המדיני. בימין ובשמאל תם החזון והדרך אבדה. אנו חייבים לאתר את הנתיב שיאחד אותנו מחדש.


השנה היא שנת 2000. בדיוק לפני עשרים שנה בחודש יולי הייתי תלמיד תיכון בחופש הגדול לקראת כיתה יא'. מי שמכיר אותי יודע שתמיד הייתי מכור לפוליטיקה. באותו חופש גדול התרחשה דרמה בינלאומית ענקית: אהוד ברק ויאסר ערפאת צעדו עם ביל קלינטון על מדשאות קמפ דיוויד בניסיון לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. האזנתי לכל מילה בחדשות. הייתי מהופנט ומבועת. הייתכן שברק ינפץ את כל מה שאני מאמין בו?! כשדלפו הידיעות שברק הסכים לחלק את ירושלים הזלתי דמעה. עדיין לא ידענו זאת, אבל חודשיים וחצי לאחר מכן עתידה לפרוץ האינתיפאדה השנייה שהביאה על כולנו אסון דמים קטלני.


במבט לאחור אנו יודעים לומר שפסגת קמפ דיוויד החלה את עשר השנים ההיסטוריות בהן קרס השמאל הציוני. מיד אחריה אהוד ברק הצהיר "שאין פרטנר" והאפשרות להסכם עם הפלסטינים נפגעה אנושות. אחר כך ב-2005 ישראל ביצעה את ההתנתקות מרצועת עזה במהלך חד צדדי. שלוש שנים אחר כך אהוד אולמרט עשה ניסיון נוסף ויומרני מאד להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים, אך במקום הסכם שלום קיבלנו מלחמה בעזה. הובהר שנסיגה חד צדדית מובילה לאי יציבות ומלחמות. בדיעבד התברר לשמאל שהסדר מדיני אינו אפשרי, אך גם נסיגה חד צדדית אינה אפשרית - ולפיכך תם החזון. רוב מצביעי השמאל נטשו את דרך השלום למדבר של המרכז הפוליטי.


קריסתו של המחנה הלאומי

בחודש יולי הקרוב ימלאו בדיוק עשרים שנה לפסגת קמפ דיוויד שכשלה. בתאריך סמלי זה גם הימין הציוני מתחיל את תהליך הקריסה של חזונו המדיני. זה לא יקרה מיד, זה כנראה ייקח עשור או עשור וחצי, אבל בעוד לא הרבה זמן הימין הישראלי יעמוד נבוך ללא חזון בדיוק כמו עמיתיו משמאל. נתניהו, שבאמתחתו ישנם הישגים מדיניים מרשימים וניסיון רב, הימר על כל הקופה ובדיוק כמו קודמו ברק כשל לחלוטין. זה לא משנה אם בסוף יהיה סיפוח חלקי או שכלל לא יהיה שום דבר. אנו נמצאים בעיצומו של המשבר האידיאולוגי החריף ביותר של הימין הישראלי מאז מלחמת ששת הימים. במשך יובל שנים מחנה הימין מגובש סביב התנגדות עקבית לכל נסיגה מיהודה ושומרון. להתנגדות הזו ניתנו שני נימוקים: ביטחוני וערכי. הנימוק הביטחוני, שמיוצג על ידי הליכוד, טוען שכל נסיגה תוביל לטרור. הנימוק הערכי, שמיוצג על ידי מועצת יש"ע, טוען שאין לעם היהודי רשות לוותר על שטחי ארץ ישראל. בעשור האחרון עשו פעיליו הפוליטיים של הימין מאמץ אדיר שלא להנגיד את שני המרכיבים הללו. הם נשבעו שלעולם לא יתנו לשום סדק לפרוץ את החומה הימנית האדירה שנבנתה בעמל רב.


אולם נתניהו פרץ את החומה. מנימוקיו שלו (שניתן לשערם) נתניהו החליט לפתע להגשים את חלומו ההיסטורי של הימין הישראלי ולהחיל ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון. לאחד סופית את ארץ ישראל ומדינת ישראל בתמיכה בינ"ל של נשיא ארה"ב של אמריקה. ז'בוטינסקי לא יכול היה להיות גאה יותר. אולם ההגעה אל סף החלום, בדיוק כמו בקמפ דיוויד של השמאל, הבהירה מספר אמיתות חדשות: ראשית התברר שארץ ישראל השלמה וביטחון מדינת ישראל זה לא אותו דבר. על פי ההשקפה הנפוצה במפלגת הליכוד האינטרס הביטחוני הוא להחיל ריבונות בבקעת הירדן ובגושי ההתיישבות ולפרז את השטח הפלסטיני. את כל שאר השטח ישראל לא יכולה ולא צריכה לספח כדי להוציא כמה שיותר פלסטינים ממעגל השליטה של ישראל ולמתן את הביקורת הבינ"ל. אבל מבחינת מועצת יש"ע אלו שטחים היסטוריים ששייכים לעם היהודי. במשך שנים היא עמלה לפזר שם כמה שיותר יישובים יהודים שכעת עתידים להיות נצורים ומבודדים וסופם להתייבש ולהיכחד. זהו עימות בלתי נמנע. החומה הימנית נפרצה.



(מפת תכנית טראמפ - מתוך תכנית השלום האמריקאית, ינואר 2020)



אולם לא זו אף זו: לציבור הישראלי מתבררת אמת נוספת שהימין הציוני מנותק לחלוטין מהזירה הבינ"ל. ההערכה הראשונית של הימין שתמיכתו של טראמפ תיצור חומה איתנה מאחורי הסיפוח התגלתה כמופרכת לחלוטין. שנים רבות נציגי הימין בפוליטיקה שבים ואומרים ש"רק כוח ונחישות קובעים בזירה הבינלאומית". שוב ושוב הוסבר לנו שישראל צריכה לעמוד איתן מאחורי ההתנחלויות ואז שום כוח בינ"ל לא יוכל לנו. אך כוחם הצבאי והבינ"ל הרב של נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל שחברו יחדיו - ניגף מפני עוצמה רכה וערכית של זכויות אדם ולאומיות ערבית. לפתע מנהיגי הימין מגלים שאי אפשר לזלזל כך סתם באיחוד האירופי או במדינות ערב. לפתע מתברר שאי אפשר להישען רק על המפלגה הרפובליקנית ולזנוח לחלוטין את המפלגה הדמוקרטית. לתדהמתי לפתע פתאום החלו הביטחוניסטים מימין כגון אלוף במיל. גרשון הכהן ופרופ' דן שיפטן לשכנע בעד סיפוח משום "שהמצב לא יציב ומי יודע מה יהיה בעתיד". לקרוא ולא להאמין. האם לא טענתם כל השנים שכל עוד אנחנו נחושים איש לא יוכל לנו?! כמה שנים אתם סבורים שהכיבוש אינו יציב ולא סיפרתם לנו??


מהנקודה הזו ואילך זה לא משנה מה יהיה בפועל, את המשבר האידיאולוגי בימין הישראלי לא ניתן יהיה לעצור. המדרון של תהליך הקריסה החל ואין לו בלמים. ביוזמת הליכוד ונתניהו ובחסות אופוריה רגעית של מועצת יש"ע הזירה הבינ"ל עברה מקיפאון להקמה חד צדדית של מדינה פלסטינית. אי אפשר יהיה להחזיר את השד לבקבוק. על כך כבר כתבתי בחשש בחודש פברואר האחרון.


דרך חדשה

מאז החופש הגדול שלי לפני עשרים שנה חלפו שנים רבות. היום אני נשוי ואב לילדים וכולנו גרים בגוש עציון. אך מזה מספר שנים אני מחזיק בעמדות שונות מאלו של נעוריי. אני סבור מזה מספר שנים שלציונות אין חזון וחוסר היציבות מאיים לקרוע אותנו מבפנים. אני מתבונן בעצב רב על קריסת החזון הלאומי משמאל ומימין ומתמלא בדאגה לעתידנו. איבדנו את יכולתנו לעצב את גורלנו. השמאל ועתה גם הימין מדברים על "לעשות את מה שאפשר" ולא את "מה שנכון". הגיע הזמן שנזנח את הפרדיגמות הישנות של השמאל והימין ונתחיל לחשוב מחדש על האמיתות היסודיות שלנו. להלן כמה דילמות חדשות:


הכיבוש הוא עוול שלא ניתן לחיות עמו כנגד זכויות האדם הפלסטיניות וזכותם להגדרה עצמית, והוא אף מסכן את מעמדנו האזורי והבינ"ל. אך בו זמנית גם נסיגה או הסכם עשויים להוביל לפגיעה בביטחון ישראל. לפיכך נשאל: האם אנו חייבים לבחור רק צד אחד של המשוואה או שאפשר לחשוב על פתרון חדש שיאחד את שתי האמיתות הללו?


הצד הפלסטיני אכן דורש את זכות השיבה, אך האם אנו בצד הציוני באמת בחנו לעומק את כל האפשרויות שלנו בנושא לפני שפסלנו על הסף כל דיון בסוגיה? האמנם אנו לא מסוגלים לחיות עם שום סוג של זכות שיבה?


במשך שנים אנו נאלצים לבחור בין ביצורה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית והתנגדות לכיבוש או בעמידה מאחורי התנחלויות במולדתנו ביהודה ושומרון. נסיגה או סיפוח מובילים לאותה תוצאה: וויתורים כואבים של פרידה מארץ התנ"ך וממורשתנו הלאומית והדתית ביהודה ושומרון. ליבם של רוב בני ובנות העם היהודי מתרחק בהתמדה ממורשתנו בהר הבית, במערת המכפלה, בסוסיא או בקבר יוסף שמייצגים בעיניו כיבוש או סכנה ביטחונית. אך אני שואל: האמנם לא ניתן לחשוב על חזון מדיני שלא יאלץ אותנו להיפרד ממורשתנו ההיסטורית?


אני ושותפיי ושותפותיי מימין ומשמאל בתנועת אנחנו מאמינים שניתן לאחד את כל האמיתות הללו לשלם הגדול מסך חלקיו. יש לחדול מיד מההתנגשות בתוכנו בין ליברליזם, זכיות אדם ולאומיות יהודית. אנו חייבים להתאחד מאחורי חזון חדש שיחזק את הזהות הליבראלית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ישמור על הרוב היהודי בחברה הישראלית, יסיים לחלוטין את הכיבוש, ימשיך את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ישנה את מעמדם של אתרי המורשת ההיסטוריים שלנו בעיני כל העם, יחזק את ביטחון המדינה ומעמדה הבינ"ל ואולי אף יאפשר לנו להגיע לשגשוג משותף עם העם הפלסטיני באמצעות מודל חדש שלא נוסה בעבר להקמת מדינה פלסטינית, סיום המחלוקת על זכות השיבה ושינויים חוקתיים חשובים. זהו אינו חזון של מזרח תיכון חדש וברור לנו שיידרש זמן רב להגשימו. ייתכן שבסופו של דבר לא נצליח להגשים את כל תקוותנו אלא רק לשפר מעט את מצבנו. אולם כעת עם היעלמותה של הציונות המדינית מימין ומשמאל אנו חייבים למצוא את דרכנו מחדש - ביחד.


אני מזמין אתכם ואתכן להירשם ולהצטרף.





96 צפיות
  • Black Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon

© 2018 עמותת אנחנו

עיצוב : טאו סטודיו

הצטרפו אלינו