חיפוש
  • Israel Piekarsh

שינוי התודעה הישראלית-פלסטינית (מס. 2)


בפוסט הקודם התייחסנו לשינוי התודעתי שנדרש ביחס לסכסוך* כלומר מתפיסה של משחק סכום אפס שבמסגרתה הישראלית והפלסטינים מתחזקים אחד על חשבון השני, לתפיסה של שגשוג הדדי משותף. -

אנו ממשיכים בסדרת הבלוגים שלנו על שינוי התודעה הישראלית-פלסטינית. בשלושת הפוסטים הבאים נציג את הצעתנו כיצד ניתן לפתור את המחלוקת על "זכות השיבה VS. מדינה יהודית" באמצעות המעבר לגישה של שגשוג הדדי. נתחיל במבנה המחלוקת בין הצדדים:

העם היהודי חזר לארץ ישראל לאחר 2000 שנות גלות. התהליך של חזרתו של העם היהודי למולדתו לאחר אלפי שונים מהווה תופעה ייחודית בין עמי העולם. תופעה זו מצביעה על הבדל מהותי בין הגדרת הלאום היהודי לשאר ההגדרות הלאומיות של עמי העולם. בדרך כלל קבוצת אנשים המכונה "אומה" עוברת תהליך של התלכדות תרבותית וכלכלית באזור גאוגרפי מסוים עד שברור מאליו לאותה קבוצת אנשים שהם "אומה" ופעמים רבות גם נלווית לתובנה הזו תביעה להגדרה עצמית. אך בניגוד לכך נוכחות פיזית בארץ ישראל לא היוותה תנאי לקיום הלאום היהודי, אלא להיפך - דווקא הציפייה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל היא ששימשה בכל הדורות כמרכיב המגבש הלאומי. בגלל שהנוכחות בארץ ישראל מעולם לא הייתה תנאי לקיום הלאומיות היהודית הצלחנו לשרוד לאחר גירושנו לגולה ואף לשוב להתיישב מחדש בארץ ישראל שלוש פעמים.

לייחודיות הזו של הלאום היהודי יש שתי השלכות מעשיות. האחת, העם היהודי דורש בצדק מן העולם להכיר בלאומיות הייחודית שלנו ובזכותנו להגדרה עצמית בארץ ישראל גם לאחר שנים רבות של גולה. לשמחתנו מרבית עמי העולם אכן מכירים בכך.

אולם יש גם השלכה שניה. חזרתו של העם היהודי לארץ ישראל מלווה בהכרח בהשפעה מכרעת על תושבי הארץ. לפיכך עלינו לשאול את עצמנו האם לעם היהודי יש מחויבות מוסרית לאנשים, קבוצות או עמים שהתבססו בארץ ישראל בזמן שרוב היהודים היו פזורים ברחבי העולם? לשאלה זו יש שתי תשובות אפשריות: "משחק סכום אפס" או "שגשוג הדדי".

בגישת "סכום האפס" התשובה היא שיש לנו אחריות רק כלפי אזרחי ישראל ולא כלפי כל תושבי הארץ באשר הם. לפיכך גם אם מעשינו מזיקים לתושבי הארץ, הרי שכל עוד הם נמצאים מעבר לחומת הגבול – זו בעיה שלהם ולא שלנו. משום כך הדוגלים בגישה הזו סבורים שלישראל אין אחריות כלפי הפליטים הפלסטינים משום שהם נמצאים מעבר לגבול והם אינם אזרחי ישראל. אך לעמדה הזו יש משמעות מרחיקת לכת: מבחינה עובדתית הפלסטינים אינם יכולים להתבסס כאומה ולשגשג תוך וויתור על זכות השיבה. זכות זו היא הבסיס של האתוס הלאומי שלהם, ולא ניתן להקים מדינה פלסטינית ולשקם את האומה הפלסטינית בלי להכיר בה. מי שאומר אחרת כנראה שלא דיבר עם פלסטינים מעולם או שהוא פשוט לא מקשיב למה שהם אומרים.

אולם בגישת "השגשוג ההדדי" ניתן להציע תשובה שונה. כפי שכל עם התובע עצמאות ריבונית נדרש שלא לפגוע בעמי האזור הסובבים אותו, כך במקרה הייחודי היהודי אנו נדרשים לקחת אחריות על כל תושבי הארץ ולא רק על אזרחי ישראל. לפיכך כל טענה לפיה אין לעם היהודי אחריות ביחס לזכות השיבה איננה לגיטימית ואיננה חכמה. היא איננה לגיטימית כיוון שהכרה בלאומיות היהודית תלויה בכך שנשאף ליחסים של שגשוג הדדי עם תושבי הארץ הפלסטינים. והיא איננה חכמה מכיוון שאנחנו רואים את התוצאות הרות האסון של משחק סכום האפס שקיים בין שני הצדדים.

על בסיס קו החשיבה הנ"ל אפשר כמובן לטעון טענות רבות כמו למשל: אין פרטנר ; אין לנו אחריות על הפליטים מכיוון שעם הפלסטיני פתח במלחמה ועליו לקחת אחריות על תוצאותיה ; הכרה בזכות השיבה משמעותה סופו של הרוב היהודי בישראל ; ועוד טענות רבות מגוונות וחשובות. לכולן נתייחס כמובן בשני הפוסטים הבאים.


0 צפיות
  • Black Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon

© 2018 עמותת אנחנו

עיצוב : טאו סטודיו

הצטרפו אלינו