מחנה פוליטי חדש

בשנת 2017 נפגשתי עם ראש מועצה מהחברה הערבית בצפון. הנסיעה בכבישי הכפר הייתה מטרידה ומפחידה - כבישים צרים, ביוב זורם ברחובות, ותשתיות שנראות כאילו נשכחו. לאחר שהגעתי לבניין העירייה שיתפתי את ראש המועצה בתחושות הקשות. בתגובה הוא אמר: גם עץ הזית החזק ביותר אינו יכול לשרוד אם הריקבון אוכל אותו מבפנים. ישראל אולי נראית חזקה כלפי חוץ, אך כל עוד הכפרים הערבים מופקרים ומוזנחים - ישראל תמשיך לקרוס מבפנים.

ומה שנכון עבור הכפרים הערבים בישראל נכון כפליים מעבר לקו הירוק. לפני ה-7 באוקטובר שררה בחברה הישראלית הנחה רווחת שהסוגייה הפלסטינית אינה דחופה, ושניתן לנהל אותה, לדחות אותה, ולעקוף אותה. אך ב-7 באוקטובר התעוררנו לגלות שהסוגייה הפלסטינית אינה רק שאלה ביטחונית, אלא גם שאלה ערכית שמשפיעה על החברה הישראלית מבפנים.

מבחינה ביטחונית, ב-7 באוקטובר גילינו שאין לנו מספיק חיילים ומטוסים כדי להתמודד עם איראן לבדנו. ללא חתירה למדינה פלסטינית לא תהיה נורמליזציה יציבה עם סעודיה, ולא נוכל לבנות חזית אזורית כנגד איראן או לשקם את מעמדנו הבינלאומי.

מבחינה פוליטית, מאז 1967 הציבור הדתי-לאומי ומחנה השמאל מתקשים לשתף פעולה בגלל המחלוקת על עתיד יהודה ושומרון. בתנאים הללו חלק ניכר מקואליציית הימין תמיד יחשוש לפרק את הברית עם החרדים כדי שלא לפגוע בהתנחלויות. מאידך, גם המפלגות הציוניות והערביות אינן מסוגלות לשתף פעולה ולהקים ממשלה חדשה. לכן הקואליציות השולטות בישראל תמיד יהיו שבריריות – ואז המיעוט מהימין הקיצוני יכול לסחוט אותן כדי לקדם הפיכה משטרית או מאחזים בלתי חוקיים ואלימים ביהודה ושומרון.

המציאות הקשה הזו אינה גזרת גורל. החברה הישראלית עודנה חברה חזקה, יצירתית ורבת תושייה. מייסדי המדינה הצליחו להתמודד עם אתגרים אדירים ויכלו להם – וכך נוכל גם אנו. כדי להגן על אזרחי ישראל וללכד את החברה הישראלית אנו נדרשים לשנות תפיסה ולמצוא נתיב חדש למדינה פלסטינית. רק כך נוכל להקים מחנה פוליטי חדש שיציל את הציונות.

מדוע תהליך אוסלו כשל — ומה נדרש אחרת

כישלון תהליך אוסלו לא היה מקרי. התהליך ניווט את שני הצדדים לוותר על ליבת הזהות הלאומית שלהם: הפלסטינים נדרשו לזנוח את זכות השיבה, והיהודים נדרשו לבחור בין הזיקה ליהודה ושומרון לבין ערכי הדמוקרטיה. כך נוצרה להסכמים אופוזיציה נחושה שהעצימה את הטרור והכיבוש ופוררה את ההסכמים.

אך הבעיה לא הייתה רק בתוכן אלא גם במבנה. הרווחים עבור שני הצדדים הובטחו רק בסוף התהליך כאשר הכיבוש יסתיים והטרור ייעלם. אך בפועל מחירי תהליך השלום הופיעו מיד - בזהות, בביטחון, ובלכידות הפנימית, ורוב הישראלים והפלסטינים סירבו בצדק לקבל את המשוואה הזו. כך קרס האמון הציבורי בתהליך אוסלו.

המסקנה היא שתהליך השלום אינו יכול להתבסס על קרע פנימי בשני העמים. על שני העמים להרוויח מתהליך השלום מיד בראשיתו ולא רק בסופו.

 הפגנה בקריית טבעון, 2021 Barbarajo / Shutterstock.com

מסגרת חדשה: שתי מדינות, שתי קהילות

הדרך לצאת מהמבוי הסתום אינה לוותר על חזון שתי המדינות — אלא לשדרג אותו. לשם כך תנועתנו מציעה את חזון "שתי מדינות שתי קהילות": ישראל ופלסטין יתקיימו זו לצד זו, ובו-זמנית יכירו בקהילות מיעוט בשטחן - קהילה יהודית בפלסטין וקהילה פלסטינית בישראל.

על פי ההצעה, ישראל תכיר במדינה פלסטינית על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים מוסכמים. המתנחלים יוכלו לבחור: להישאר בבתיהם כאזרחים שווי זכויות וחובות בשתי המדינות או לקבל פיצויים ולהתפנות. בד בבד, ישראל תסכים להגדיל את החברה הערבית בישראל מ-20% ל-30% בתהליך שיארך חמישים שנה ויתנהל תחת מנגנוני בקרה מתאימים. תוספת זו תגיע מקרב צאצאי הפליטים הפלסטינים מ-1948. כך ישראל תוכל להצהיר שהיא מכירה בזכות השיבה הפלסטינית ובעוול שנעשה לכל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם, ובתנאי שהפלסטינים יכירו מראש בזכות הציונית למדינה יהודית ודמוקרטית ולרוב יהודי בקרב אזרחי ישראל, וייקחו אחריות על הטרור שהם הפעילו כנגד יהודים וישראלים.

ההסדר האמור לעיל אינו נשען על אמון. אף צד לא יפקיד את גורלו בידי האחר. צה"ל יישאר בשטחי המדינה הפלסטינית ככוח שמירת שלום תחת פיקוד בינלאומי ולא כצבא כובש. כוחותינו יתפרסו מחדש כדי להגן על היישובים הישראלים, הדרכים הראשיות והגבול המזרחי של פלסטין בשיתוף פעולה עם הצבא הפלסטיני ומבלי שתהיה לנו הסמכות להגביל או לעצור את האוכלוסייה הפלסטינית. אך אם כוחותינו ישערו שהצבא הפלסטיני אינו מסכל איומים על חיי ישראלים – הם יתנתקו מהפיקוד הבינלאומי ויפעלו עצמאית לסיכול האיום – וחוזר חלילה.

במסגרת זו החברה היהודית לא תאלץ להכריע בין ההתנחלויות לדמוקרטיה. מתנחלים רבים יוכלו לתמוך בהצעה מבלי לוותר בהכרח על ביתם וזיקתם ההיסטורית ליהודה ושומרון. כך יוכל להיווצר מחנה פוליטי חדש שיחבר בין מתנחלים מתונים, אנשי שמאל וערבים – ויציל את ישראל מקריסה.

הצד הפלסטיני מצדו יקבל לראשונה בתולדותיו הכרה ישראלית במדינה פלסטינית ובזכות השיבה. כך שני הצדדים ימנעו ממשבר הזהות שפקד אותם בתהליך השלום של שנות ה-90'.

היתרון המרכזי בצעתנו הזו הוא ששני העמים אינם נדרשים להגיע להסכמות כדי להרוויח מתהליך הפיוס. אם הצד היהודי יעשה את הצעד הראשון ויצהיר חד צדדית על אימוץ עצמאי של חזון "שתי מדינות שתי קהילות", אז נוכל להקים את המחנה הפוליטי החדש שיחלץ את ישראל מהמשבר וייצב את מצבנו הבינלאומי והביטחוני - אפילו ללא שותפים פלסטינים. לאחר מכן כאשר הפלסטינים יראו שהצד היהודי נחוש להתקדם בנתיב הפיוס בכל תרחיש, הם יוכלו להרגיש בטוחים מספיק כדי לעשות את הצעד השני ולהגשים בפועל את החזון הפיוס בין העמים.

 קצין צה"ל משקיף על רצועת עזה, 2019 Ran Zisovitch / Shutterstock.com

הסיכונים והסיכויים - ישנים וחדשים

לצד זאת, יש להודות שלא ניתן להתעלם מהסיכונים הניכרים שבהצעתנו. כיצד נדע בוודאות שהמדינה הפלסטינית לא תהפוך לבסיס טרור? שהחברה הערבית לא תגדל מעבר לשלושים האחוזים? ושישראל עצמה לא תמצא תירוצים להמשיך את הכיבוש?

אך התשובה פשוטה: אין בסכנות הללו כל חדש. גם היום החברה הערבית בישראל יכולה לגדול בילודה מבלי שמנהיגיה מכירים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. גם היום אין לצה"ל מספיק חיילים להגן בו-זמנית על כל הגבולות. גם היום יישובי הצפון מותקפים, החמאס משתקם ברצועה, והגבול המזרחי חשוף. אם המצב הקיים יימשך - הקריסה היא וודאית. ה-7 באוקטובר הבא אינו שאלה של אם, אלא של מתי.

לכן השאלה האמיתית אינה האם ההצעה כרוכה בסיכונים - אלא האם היא מציעה מציאות טובה יותר מהמצב הקיים. והתשובה ברורה: כן. 

הצעתנו להקמת מדינה פלסטינית יכולה רק לשפר את המצב. ברור שאימוץ החזון על ידי רוב הישראלים הוא תהליך שייקח שנים רבות - ולכן לעת עתה עלינו להתרכז באבני דרך קטנות ומוסכמות שיקדמו אותנו להגשמתו, וימנעו מהקיצונים לשלוט בשיח. ראיה מפוקחת זו אינה חותרת "לניצחון מוחלט" או "לשלום עכשיו" – אלא לחזון מעשי שיוכל לחבר בין מתנחלים, אנשי שמאל וערבים ויחלץ את הציונות מהמשבר אליו נקלענו. הגיע הזמן למצוא את האומץ לנסות נתיבים חדשים - עוד לא אבדה תקוותנו.

תמכו בחזון חדש לישראל