חנינה והגנה
חברי תנועת אנחנו ברשות הפלסטינית.jpeg
חברי תנועת אנחנו בביקור ברמאללה, 2017.

מתווה הפיוס "חנינה והגנה" נועד להוביל את הצדדים מעימות לפיוס בהתאם לעקרונות הסדר הקבע שאנו דוגלים בהם. המתווה מבוסס על שני מרכיבים – מרכיב "החנינה" שנועד להוביל את שני העמים לחנינה הדדית ולפיוס היסטורי, ולצידו קיים מרכיב "ההגנה" שבמסגרתו כל עוד לא הגיעו הצדדים לפיוס המיוחל תמשיך ישראל להגן על עצמה מפני הטרור הפלסטיני. שני המרכיבים ינוהלו במקביל, זה לצד זה, תוך צמצום מרבי של ההשפעה ההדדית ביניהם. פירוש הדבר הוא כי ישראל תתמיד ביישום פעולות שיובילו לחנינה הדדית בין העמים, ובמקביל תגן ישראל על ביטחון אזרחיה ככל שיידרש, תוך מאמץ עליון לצמצם את הפגיעה הצבאית במרקם החיים האזרחי הפלסטיני. 

 

אנו סבורים כי ככל שנתמיד להפעיל יחד את החנינה ואת ההגנה, כך תחוש כמות הולכת וגדלה של יהודים הזדהות גדולה יותר עם הזכויות הפלסטיניות, ומנגד, תקבל כמות הולכת וגדלה של פלסטינים את זכותה של ישראל להגן על עצמה. זאת הדרך היחידה לסיים את העימות ולבנות מערכת אמון בין שני העמים. להלן פירוט על אודות החנינה ההדדית וההגנה העצמית.

 

חנינה הדדית 

 

עיקרון חנינה ההדדית מתייחס לתהליך פיוס היסטורי שבמסגרתו מכירים שני הצדדים בזכויות הלאומיות של האחר ונושאים באחריות לעוולות העבר. הסכסוך הישראלי-פלסטיני ייחודי משום שבמרכזו מצויים שני עמים שונים המאמינים כי כל הארץ היא מולדתם ההיסטורית והבלעדית ואף צד אינו תובע להתלכד עם מדינה אחרת. לפיכך זהו אינו סכסוך גבולות רגיל, אלא צורה ייחודית של סכסוך לאומי-דתי. שני הצדדים מאמינים שעצם ההכרה בזכויות הלאומיות של הצד האחר תקעקע את בעלותם על הארץ, ובהתאמה לכך, שני הצדדים גם מאמינים שהם הקורבן המתגונן מפני תוקפנותו של האחר. 

 

בין הנרטיב הבלעדי וההומוגני הזה לצורך המעשי והפרגמטי לחלק את הארץ לשתי מדינות קיים פער ניכר. משום כך הצד הפלסטיני אינו מסוגל לוותר על זכות השיבה והצד היהודי מתקשה מאד לפנות התנחלויות מארץ ישראל השלמה. כל עוד אלו הם תנאי המסגרת ליחסים בין העמים ובהסתמך על הניסיון ההיסטורי, ניכר כי הסיכוי לחתימה על הסדר מדיני הוא אפסי וככל שיעמיק תהליך השלום כך יתפרקו המערכות הפוליטיות של שני הצדדים. לפיכך, אנו סבורים כי יש לאחוז את השור בקרניו ולקדם מתווה חנינה הדדית שיגרום לתפנית אמיתית ביחסים שבין העמים. 

 

תהליך החנינה ההדדית שאנו מציעים מורכב משלושה יסודות – "מולדת משותפת", "עוול לא מצדיק עוול" ו"צעד ציוני ראשון". 

 

מולדת משותפת פירושה הוא שהארץ הזאת שייכת לשני העמים משום שאי אפשר לתאר את ההתפתחות הלאומית היהודית והפלסטינית בלי לשלב את סיפורם זה בזה. מנקודת המבט היהודית, ארץ ישראל היא המולדת שבה עיצב העם היהודי את "דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" (מתוך מגילת העצמאות). מולדת זו מעולם לא הייתה מולדת רגילה, כי אם "מולדת ייעוד" שאליה צעדו היהודים שלוש פעמים כדי לשוב ולהגשים את קיומם הקולקטיבי, אך דווקא מן היחס לארץ ישראל כ"מולדת ייעוד" נובע המצב שבו בכל שלוש הפעמים שבהן חיו היהודים בגולה, במצרים, בבבל או בתפוצות וכספו לשוב לארץ ישראל, בארץ התפתחו תרבויות קולקטיביות אחרות הרואות בארץ זו את מולדתן. לפיכך, אין אפשרות ערכית להכיר בארץ ישראל כמולדת היהודית שאליה שב העם היהודי שלוש פעמים, בלי להכיר בה גם כמולדת משותפת לעמים אחרים.

D311-034.jpg
צילום צבע של חוף הכנרת בסוף המאה ה-19 ; צילום: בונפיס, לע"מ.

בהתאמה לכך, מנקודת המבט הפלסטינית – אי אפשר לתאר את זיקתם לפלסטין בלי להכיר בארץ כמולדת היהודית. בליבת התביעה הפלסטינית ניצבת דרישתם להכיר בהם כאומה הנאבקת על אדמתה ועל הגדרתה העצמית מפני כוחנות זרה שגירשה אותה מארצה. הטיעון הזה זהה לטיעון של התנועה הציונית – בשני המקרים זוהי תביעה שאינה מוגבלת בזמן, של זכות התכנסות מכל רחבי העולם לשם התיישבות בארץ ולשם הקמת מדינת לאום כחלק בלתי נפרד מזכות ההגדרה העצמית. כל שאר ההבדלים בין העמים נובעים מצירי הזמן השונים ומן המיקום הגיאופוליטי השונה בנקודת הפתיחה של העימות, אך אינם עוקרים ממקומו את הדמיון הרעיוני בין התביעות הלאומיות שלהם. לפיכך, אנו סבורים שכל ארצנו היא מולדת משותפת – ארץ ישראל ופלסטין – לשני העמים. 

 

לדעתנו, עיקרון המולדת המשותפת צריך לשמש בסיס של מתווה הפיוס, ובמקום לדחות על הסף את זכות השיבה ואת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל השלמה אנו מציעים לשלב אותן בפתרון שתי המדינות ולראות בהן "זכויות מותנות". כלומר כצורך פנימי של הצד היהודי או הצד הפלסטיני ההופך זכות בין-לאומית מחייבת מכוח ההסכמה ההדדית בין שני הצדדים, בהתאם לחוק הבין-לאומי. כשהתנאים אלה אינם קיימים – הזכות בטלה מעיקרה, ולכן היא מכונה "זכות מותנית". 

 

זכות השיבה היא צורך פלסטיני פנימי. הפליטים הפלסטינים תובעים, בצדק, שבמסגרת שיקומם תוקם עבורם מדינת לאום, אך היות שאי אפשר להקים מדינה פלסטינית ללא זכות שיבה בגלל שהדבר יוביל לקרע פנים פלסטיני, והיות שישראל מסרבת להכיר בזכות השיבה, הרי שגם אי אפשר לשקם את הפליטים ומעמדם הרעוע מונצח לדורות ועובר לצאצאיהם. לצד זאת, הצורך הפנימי הזה אינו מבטל, כמובן, את הזכות השווה של העם היהודי להגדרה עצמית ולרוב לאומי במדינתו. מכאן נובעת הזכות המותנית – כחלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית הפלסטינית ומהליך שיקום הפליטים, כל הפליטים וצאצאיהם יהיו זכאים לחזור לשטח ישראל, כל עוד הרוב היהודי יישמר, הפליטים ישתלבו כראוי בחברה הישראלית ויכירו בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שהצענו לעיל בהצעתנו להסדר הקבע. עקרונות אלה של שיבה מותנית עולים בקנה אחד עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם וכן עם הנוהג הבין-לאומי הקיים. משום כך, אנו סבורים שלפליטים הפלסטינים יש זכות שיבה מותנית ולישראל יש אינטרס אסטרטגי וחובה מוסרית להכיר בכך.

shutterstock_102675512.jpg
יום הנכבה ברמאללה, 2012. Ryan Rodrick Beiler / Shutterstock.com

מנגד, גם התרת הסתירה הערכית בין זכויות האדם לקיומה של התיישבות היהודית בארץ ישראל השלמה היא צורך פנימי של הציונות. הנוסחה הציונית שהצליחה לחולל מהפך היסטורי ולחבר את מרבית הגוונים בעם היהודי התבססה על חיבור בין לאומיות מודרנית לליברליזם ולזיקה העתיקה לארץ ישראל. הזיקה לארץ ישראל שיקפה את הסיפור המשותף של העם היהודי על אף הפערים הקיצוניים בין הקהילות היהודיות ברחבי העולם, ואילו התקווה להקים בה מדינה יהודית ודמוקרטית מתקדמת חיברה את כל הקבוצות הציוניות לחזון משותף. 

 

אלא שמלחמת ששת הימים ב-1967 ביקעה את הנוסחה הזאת. מחד, לממשלות ישראל היה קשה להתנגד להקמת יישובים יהודים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה כדי שלא להכחיש את הקשר ההיסטורי למרחבים הללו. אך מאידך התיישבות זו בצורתה הנוכחית היא כיבוש פסול ובלתי חוקי. גם אם תיאורטית יניחו הפלסטינים את נשקם, בכל זאת, נוכחות היישובים היהודים בשטח לא תאפשר להם להקים מדינה עצמאית. כלומר, זכויות האדם הפלסטיניות לא נפגעות רק בשל הצורך הלגיטימי של ישראל להגן על עצמה, אלא גם בשל אידיאולוגיה עקרונית המבקשת ליישב כמה שיותר יהודים על כמה שיותר שטח. מציאות זו שונה מאירועי מלחמת השחרור ב-1948, משום שבאותה העת הסכים הצד היהודי מראש להצעת החלוקה כדי להקים מדינת לאום ולממש את זכותו להגדרה העצמית, אך ההתיישבות בגדה המערבית נועדה להרחבת הטריטוריה הישראלית תוך התנגדות אידיאולוגית עקרונית להקמת מדינה פלסטינית. משום כך, יש להודות בצער כי ההתיישבות בצורתה הנוכחית היא כיבוש פסול על אף הזיקה היהודית וההיסטורית ליהודה ולשומרון. כתוצאה מכך, נוצרת סתירה ערכית הפוגעת גם בזיקה לארץ ישראל וגם בדמוקרטיה הישראלית. 

 

המשך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, במתכונתה הנוכחית, מנוגדת לרעיון העומד בבסיס המפעל הציוני. כשהעם היהודי חי בגלות הוא חלם על ארץ ישראל במעין מעגל פנימי סגור. בחלומו לא היו ערכים אוניברסליים, אילוצים אסטרטגים או עמים אחרים בארץ, ולא היה צורך פוליטי ללכד את העם. כל קהילה חיה במקום מושבה ברחבי העולם וחלמה על ארץ ישראל ככל שרק רצתה, אך עתה, מששבנו בפועל לארצנו במסגרת התנועה הציונית, אנו לא יכולים להמשיך להתנהל כאילו כל הצרכים הללו אינם קיימים. משמעות הדבר היא שאם ההתיישבות היהודית בארץ ישראל השלמה גורמת לפגיעה בערכי ליבה של זכויות האדם, וכתוצאה מכך, מחצית העם היהודי בישראל ובעולם מוצא סתירה בין עברנו הקדום לעתידנו המשותף – הרי שההתיישבות בארץ ישראל השלמה פוגעת באחדות היהודית. כל עוד ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון היא כיבוש פסול, היא אינה יכולה להתעטף בסיסמה של "חזרת העם לארצו". 

 

את בעיית הכיבוש ואת פירוק האחדות היהודית אפשר לפתור באמצעות נסיגה ופינוי התנחלויות, אך פרדוקסלית גם נסיגה מחבלי הארץ ההיסטוריים של העם היהודי ביהודה ובשומרון טומנת בחובה מחיר כבד לדמוקרטיה הישראלית. פינוי יישובים יהודים מיהודה ושומרון מאלץ את החברה הישראלית לדרג מה יותר חשוב לה – ההתנגדות לכיבוש או הזיקה לארץ ישראל?! הניסיון ההיסטורי מאז שנות ה-90 מראה שבתנאים האלה החברה הישראלית לאו דווקא בוחרת בזכויות אדם. ההרכב הטרוגני שלנו מחייב אותנו ליצור הסכמה יסודית בין הקבוצות השונות בחברה כדי לשמר את הזהות היהודית והדמוקרטית של ישראל. כל עוד הכיבוש הישראלי בשטחים ימשיך לפגוע בזכויות האדם הפלסטיניות ויעמוד בסתירה לזיקה היהודית לארץ ישראל השלמה, תמשיך החברה הישראלית להתפורר מבפנים ותחליש את אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל. על החברה היהודית בישראל להפוך כל אבן כדי לשוב לעמדה המקורית שחיברה בין ערכי זכויות האדם האוניברסליים לזיקה היהודית לארץ ישראל. מסיבות אלה אנו מתנגדים להתיישבות יהודית בארץ ישראל השלמה, כל עוד היא חלק ממנגנון כיבוש שנועד ליישב כמה שיותר יהודים על כמה שיותר שטח. לצד זאת, אנו מאמינים שביום שבו תהיה ההתיישבות חלק בלתי נפרד מהמדינה הפלסטינית הריבונית, היא תקדם בתודעת שני העמים את ההכרה בארץ כמולדת משותפת ותממש את הפוטנציאל החיובי הטמון בה. כך תוביל ההתיישבות לפיוס בין העמים ולאחדות רעיונית בתוך העם היהודי בין ערכי זכויות האדם לזיקה לארץ ישראל השלמה.

‏‏shutterstock_168769349 - עותק.jpg
הפגנה לציון שלוש שנים להתנתקות מרצועת עזה, מחסום כיסופים 2008.  ChameleonsEye / Shutterstock.com

בפועל, עקב העובדה שההתנחלויות קמו בכל רחבי הגדה המערבית, אנו סבורים שהדרך היחידה לעצור את הכיבוש ואת ההתפוררות היהודית הפנימית היא באמצעות זכות מותנית שיעניקו הפלסטינים לישראל ליישב יהודים בשטח מדינתם. משמע, שיהודים ישראלים יוכלו להמשיך להתיישב בפלסטין רק אם יהיו אזרחים שווי זכויות וחובות בפלסטין ויכירו באופייה כמדינת לאום פלסטינית, כמפורט בהסדר הקבע שאנו מציעים.
 
מכלל הדברים האמורים לעיל נובע כי שלילה הדדית של זכות השיבה הפלסטינית ושל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל השלמה יוצרת קרע פוליטי פנימי בשני העמים ומונעת את יישום פתרון שתי המדינות. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוצר משום ששני הצדדים מאמינים שכל הארץ שייכת רק להם. לפיכך, כדי לסיים את הסכסוך נדרשים תחילה שני הצדדים להכיר בארץ שבין הירדן לים כמולדת משותפת. ההכרה בארץ כמולדת משותפת תאפשר לשני העמים להכיר בזכות ההגדרה העצמית ההדדית, בזכות השיבה ובהתיישבות היהודית בארץ ישראל השלמה כזכויות מותנות.
 
עוול לא מצדיק עוול פירושו כי כיום בוחרים שני הצדדים לבצע עוולות כלפי האחר בטענה כוזבת "שאין להם ברירה". הציונות יכולה להתגונן מפני הטרור הפלסטיני תוך הכרה בזכות ההגדרה העצמית ובזכויות האדם הפלסטיניות, בלי להשתלט על אדמותיהם ולהתעלם כליל מזכות השיבה. הפלסטינים יכולים להתגונן מפני הכיבוש הישראלי בשטחים ומפני האפליה בשטח ישראל במחאה לא אלימה ולהכיר בזכות ההגדרה העצמית הציונית. לכן, כל עוד בוחרים הצדדים להתעלם מזכויות האחר הם אחראים למעשיהם הפסולים – גם אם יש להם טענות מוצדקות. לכן, על שני הצדדים מוטלת החובה להכיר בזכויות האחר, לתבוע ממנו לחדול ממעשיו הפסולים ולשאת באחריות לעוולות שביצעו כלפיו.


על הצד היהודי לקבל אחריות לאפליה, לנכבה בתוך שטח ישראל ולכיבוש בגדה המערבית. אפליה פירושה שישראל יוצרת סתירה בין שוויון הזכויות האזרחי לאי ההכרה באזרחיה הערבים כקבוצת מיעוט לאומית. סתירה זו מובילה מחד למדיניות של העדפה מתקנת כלפי המיעוט הערבי, אך לאפליה באיחוד משפחות, משטר הקרקעות, מערכת החינוך וזכאות שווה לתשתיות ולהשתלבות בשוק התעסוקה. נכבה פירושה שהצד הפלסטיני פתח במלחמה בשנת 1948 ובשל כך נקבעו גבולות ישראל על פי תוצאות המלחמה, אך מייד לאחר המלחמה היה על ממשלת ישראל להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לשטחה כזכות מותנית. כלומר, לאפשר להם לשוב אם יכירו בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וישתלבו כיאות בחברה הישראלית. כיום, על ממשלת ישראל להכיר בזכותם המותנית לשוב לישראל ובקשר הלאומי של הפלסטינים בכל העולם למולדתם הפלסטינית מהים עד לירדן. הכיבוש הוא סך כל הפעולות שישראל מבצעת מעבר לקווי 67, כמו מפעל ההתנחלויות, המונעות במישרין או בעקיפין את הקמת המדינה הפלסטינית ואת מימוש שאר זכויות האדם הפלסטיניות, וכן סך כל הפעולות הביטחוניות שאפשר היה לעשותן בלי לפגוע בפלסטינים. למרות העובדה שישראל אינה מעוניינת בפגיעה זו ואינה מכוונת אליה מלכתחילה, בפועל היא משלימה עימה כבר עשרות שנים ומנקה את עצמה מאחריות באמצעות האשמה של הצד הפלסטיני. אנו סבורים כי כל עוד שולטת ישראל בלית ברירה בגדה המערבית או מטילה סגר על רצועת עזה כדי להגן על עצמה, הרי שעתידה של האוכלוסייה הפלסטינית הבלתי מעורבת, כמו גם שגשוגה, כבודה וביטחונה הם באחריותה. לישראל יש זכות צבאית להגן על עצמה בכל מקום, אך אין לה זכות לשלול את הזכויות הפלסטיניות. ישראל יכולה להגן על עצמה ביעילות בלי לבצע את המעשים הללו.


לעומת זאת, על הצד הפלסטיני לקבל אחריות לשלילת הציונות ולטרור. שלילת הציונות פירושה אי הכרה בקשר הלאומי של יהודי כל העולם לארץ. כלומר, אנו מצפים מהעם הפלסטיני להבחין בין הזכויות הלאומיות המוצדקות של העם היהודי ושל התנועה הציונית לבין העוולות שביצעה הציונות כלפי הפלסטינים. לא נסתפק בשלל הנוסחאות החלקיות שנועדו להתנער מהכרה מלאה, כמו הכרה במדינת ישראל בלי להכיר במהותה היהודית והדמוקרטית, בהכרה בלאומיות ישראלית שאינה כוללת את יהודי העולם ואת חוק השבות או בהתבטאות הומנית כללית נגד עוולות ואלימות. הטרור פירושו ניסיונות לפגיעה מכוונת וישירה באזרחים ובחיילים יהודים וישראלים בנשק חם, בזריקת אבנים או בנשק קר. לאף אדם אין זכות לפגוע במכוון בחפים מפשע, ועל פי החוק הבין-לאומי לארגונים הפלסטינים אין כל זכות לפגוע בחיילי צה"ל בהינתן פתרון אחר בדרכי שלום.

צעד ציוני ראשון פירושו שהצד הפלסטיני, הצד החלש בסכסוך, אינו מסוגל לעשות את הצעד הראשון לחנינה הדדית, לכן על הצד היהודי לעשות אותו. כדי שהצד היהודי ירגיש בטוח לעשותו עליו "להרוויח" את האחדות היהודית הפנימית ואת היציבות הבין-לאומית מכל תרחיש, ללא קשר לתגובת הפלסטינים שתבוא לאחר מכן.


אנו מציעים כי הצעד הציוני הראשון יכלול מרכיב הצהרתי ומרכיב אזרחי. המרכיב ההצהרתי יהיה הבעת נכונות פומבית של יהודים ציונים רבים מימין ומשמאל לשקול את חזון "שתי מדינות שתי קהילות" שאנו מציעים. הבעת הנכונות תתבצע באמצעות חתימה המונית על הצהרה משותפת. נוסף לכך, יתמקד הצעד הציוני הראשון גם בפעולה מעשית במישור האזרחי בגדה המערבית ובתוך תחומי מדינת ישראל.

​הגנה עצמית

על מדינת ישראל מוטלת החובה להגן על ביטחון אזרחיה מפני הטרור הפלסטיני בכל מקום שבו אזרחיה נמצאים ובכל זמן. החנינה ההדדית וההגנה העצמית יתקיימו במקביל כמרכיבים באסטרטגיה הישראלית. בכל שלב, לפני או אחרי הסדר הקבע, תפעל ישראל לחנינה ההדדית, ובמקביל גם לא תפקיד את גורל אזרחיה בידי הפלסטינים או בידי כוח זר אחר. לפיכך, חמשת היעדים הקבועים של מערכת הביטחון הם – הגנה על ישראלים, בלימת האיומים הצבאיים על ישראל, שמירה על המשכו של תהליך החנינה ההדדית בין העמים, חיזוק בעלי הברית האזוריים שלנו והמשך התיאום עם ארה"ב ועם הקהילה הבין-לאומית.


כמו כן, אנו סבורים כי יש להבחין בין שגרה לבין התפרצויות המלחמה הגדולות בעזה או בלבנון ובעוד במקומות. בעיתות המלחמות הגדולות אנו סבורים שלישראל יש את הזכות ואת החובה להגן על עצמה מפני ארגוני הטרור. על מטרות המלחמות הגדולות להיות הרתעה של ארגוני הטרור והגנה מקסימלית על האוכלוסייה האזרחית הישראלית והפלסטינית כדי להאריך את זמן השגרה בין המלחמות. לשם כך, על ישראל לוודא כי לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית יש נתיב הימלטות סביר מפני הקרבות, וכן שתהיה לה אפשרות כלכלית והומניטרית להשתקם אחרי המלחמה.

shutterstock_115739908.jpg
סוללת כיפת ברזל בבאר שבע, 2011. ChameleonsEye / Shutterstock.com

לצד זאת, אנו סבורים כי תכליתה של שגרה (מב"ם – המערכה שבין המלחמות) היא קידום החנינה ההדדית בין העמים. כחלק מתהליך כולל זה על ישראל לאפשר לזרוע הצבאית של ארגוני הטרור הפלסטינים לבחור אחת מבין שתי אפשרויות – להשתנות ולהצטרף לתהליך החנינה ההדדית או להיעלם. לשם כך יש לפעול בארבע דרכים. ראשית, על ישראל לעשות כל שביכולתה כדי לשלול את היכולות הצבאיות של ארגוני הטרור בארץ ובעולם; שנית, כל עוד לא נחתם הסדר קבע בין הצדדים, על ישראל לשאת באחריות לכבודה, לזכויותיה ולעתידה של האוכלוסייה הפלסטינית שתחת שליטתה הצבאית. לשם כך אנו מציעים להקים מִנהלת נגישה שתאפשר לאוכלוסייה פנייה ישירה לצה"ל בשפה הערבית כדי לשטוח את טענותיה, וכן לבטל כל נוהל ביטחוני המבוסס על הבחנה אתנית בין יהודים לערבים (פרופיילינג); שלישית, עלינו לאתר שותפים אזוריים, מדינות או ארגונים במדינות, שיסכימו לכרות עימנו שלום חם וישתפו עימנו פעולה במאבק בטרור; רביעית, היעד העליון של מערכת הביטחון יהיה הגנה על ישראלים. במקרים בהם יתהווה איום ישיר ומובהק לחיי ישראלים – חשיבות ההגנה עליהם תכריע כל סתירה עם כל אחד מהעקרונות הנ"ל עד להסרת האיום.