אפקט הפרפר הישראלי

כיצד הצליחה מפלגה קטנה כמו עוצמה יהודית לחולל משבר קואליציוני עמוק שאילץ את נתניהו לסור מבית החולים להצבעה בכנסת? מדוע המפלגות הקטנות מצליחות לכפות את דעתן? המאמר מנתח את השורשים הכאוטים של המשבר במערכת הפוליטית הישראלית ומציע לו פתרון חדשני.

מאת: ישראל פיקרש.

בשנת 1972 נשא אדוארד לורנץ, ממפתחי תיאוריית הכאוס, הרצאה בכנס ה-139 של האגודה האמריקנית להתקדמות במדעים. לאחר שמארגן הכנס פיליפ מריליס לא הצליח ליצור עימו קשר, הוא החליט על דעת עצמו לנסח את הכותרת להרצאה - "האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?". הייתה זו הברקה פרסומית מוצלחת שנודעה לימים כ-"אפקט הפרפר".

אפקט הפרפר הוא מונח הלקוח מתיאוריית הכאוס. על פי תיאוריה זו, גם כאשר למערכות מסוימות ישנם חוקים קבועים ונוקשים, אף על פי כן לא ניתן יהיה לחזות את התוצאות שלהן משום שהן רגישות מדי לשינויים. כך למשל למרות שמערכת מזג האוויר מושפעת מחוקים פיסיקליים נוקשים, אף על פי כן לא ניתן לחזות במדויק את מזג האוויר העתידי בגלל שאפילו משק קטן של כנפי פרפר עשוי להוביל לתגובת שרשרת שתשנה את התוצאה.

במהלך החודש שעבר היה נדמה לי שהמערכת הפוליטית הישראלית פעלה באורח דומה לאפקט הפרפר. בשני המקרים מדובר במערכות מורכבות שבהן שינויים קטנים עשויים להוביל לתוצאות בלתי צפויות ומשמעותיות. אירוע קטן שלא ניתן היה לחזות אותו חולל משבר גדול. איתמר בן גביר וחלק מחברי מפלגתו החליטו להצביע נגד סעיפים בתקציב המדינה בשל מחלוקת על שכר השוטרים. באופן בלתי צפוי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו הובהל מבית החולים כדי להשתתף בהצבעה ולמנוע מפלה של הקואליציה.

האירוע הזה הותיר אחריו שאלות קשות. כיצד ייתכן שטבח ה-7 באוקטובר אינו מאיים על השרידות הפוליטית של הקואליציה - ואילו המחלוקת על שכר השוטרים הובילה למשבר כה חמור?! כיצד הגענו למצב בו כל מפלגה קטנה יכולה להכתיב את תנאיה לממשלה מכל סיבה העולה על דעתה?!

בהשראת תיאוריית הכאוס אני מבקש לטעון שלמרות שלא ניתן לחזות כיצד יתנהגו הפוליטיקאים הישראלים בפועל, אף על פי כן ניתן לזהות את הסיבות שמאפשרות לקבוצות קטנות לסחוט את הרוב בחברה הישראלית. תקוותי היא שאם נשנה את הסיבות הללו נוכל לשנות את מאפייני המערכת הפוליטית שלנו ולהימנע מהתוצאה העגומה הזו.

צילום: קובי גדעון, לע"מ.

שלושת האפשרויות

בשנת 2019 ישראל נכנסה לעידן חדש. הסתירות העזות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית התחדדו והתעצמו, ולראשונה בתולדותינו הכנסת ה-21 התפזרה מבלי להרכיב ממשלה חדשה. היה זה בשל חקירותיו הפליליות של נתניהו שהובילו לתביעה מוצדקת של רבים בחברה הישראלית שלא להצטרף לממשלות בראשותו. כתוצאה מכך נתניהו איבד את יכולתו הפוליטית לתמרן בחופשיות בין מפלגות המרכז ומפלגות הימין, וכתחליף הוא בחר להישען על הימין הקיצוני כמו למשל מפלגתו של בן גביר.

מאז לכל מערכות הבחירות בישראל יש רק שלוש סוגים של תוצאות אפשריות: היעדר ממשלה, ממשלה נסחטת, וממשלת סתירות.

(א)   היעדר ממשלה היא מציאות בה הסתירות הפנימיות העזות בין המפלגות השונות מאלצות את הכנסת להתפזר מבלי להרכיב ממשלה. כך אירע בכנסת ה-21 ובכנסת ה-22.

(ב)    ממשלה נסחטת היא ממשלה הקונה את יציבותה באמצעות סיפוק הצרכים הסותרים של מפלגות הקואליציה. כך נוצר מצב שגם קבוצת מיעוט בקואליציה יכולתה לכפות את רצונה על רוב החברה הישראלית. הסוג הזה מאפיין את הממשלה המכהנת הנוכחית. הדוגמא המובהקת ביותר להתנהלות הסותרת הזו היא דרישתו של נתניהו שלא לסיים את המלחמה כל עוד חמאס שולט ברצועת עזה, ובו-זמנית לנסות להיעתר ככל הניתן לדרישת המפלגות החרדיות שלא לגייס את אנשיהם לצה"ל. מדיניות של מלחמה עם פחות חיילים.

(ג)    ממשלת סתירות היא ממשלה בה קיימות סתירות פנימיות עזות בין מרכיביה. הסתירות הן כה עזות עד שלא ניתן לספק את כולן, ולכן הממשלות הללו נוטות להתפרק במהירות. הסוג הזה אפיין את ממשלת נתניהו-גנץ משנת 2020, ואת ממשלת בנט-לפיד משנת 2021. שתיהן ממשלות שהתבססו על מודל "ראש הממשלה החליפי" המעיד על היעדר אמון בין מרכיבי הקואליציה.

הגישה הזו מאפיינת גם את הלך הרוח הפוליטי באופוזיציה הנוכחית בראשות יאיר לפיד. מחד, בנאומו האחרון של לפיד ב-21 בדצמבר הוא סירב להשלים עם הניסיון האחרון של הממשלה להוסיף ולדרדר את הדמוקרטיה הישראלית החלשה ממילא. הוא זעק מול ההמונים ש"לא תהיה פשרה. לא נתכופף. לא ניכנע. לא ניכנס לעולם לממשלה!". מאידך האופוזיציה נותרת מפוצלת משום שראשי המפלגות הציוניות מסרבים לשתף פעולה בפומבי עם ראשי המפלגות הערביות. שתי ההחלטות הללו יחדיו מצרות מאד את מרחב התמרון הפוליטי של האופוזיציה.

ההבדל המרכזי בין שתי סוגי הממשלות הוא בסדרי העדיפויות. ממשלה נסחטת תנסה לרבע את המעגל. היא תעדיף תחילה לספק את הצרכים הסותרים של מפלגות הקואליציה ורק לאחר מכן לנסות ליצור ככל הניתן מדיניות ממלכתית. ממשלת סתירות לעומת זאת תפעל הפוך. פירוש הדבר הוא שבשתי האפשרויות הממשלות צפויות לפעול בסתירה פנימית ולהיסחט על ידי קבוצות קטנות. גם רה"מ בנט החזיק בתפקידו כשלמפלגתו היו רק שישה מנדטים, ושתי הממשלות מימין ומשמאל בחרו לחלק כספים קואליציוניים. ההבדל הוא במינונים ובסדרי העדיפויות.

לכן כל האפשרויות הגרועות הללו מובילות לאותה תוצאה - מדינת ישראל הולכת ומאבדת מחוסנה. ממשלות ישראל באשר הן איבדו את יכולתן לעמוד במשימתן העיקרית לתכנן ולבצע תכניות לטווחים ארוכים. רק בחודש האחרון פורסמו סדרה של נתונים קשים: במערכת החינוך, תלמידי ישראל התדרדרו ב-32 נקודות במתמטיקה ומדעים בהשוואה בינ"ל. זו הירידה החדה ביותר במדינות ה-OECD והיא הנמוכה ביותר של ישראל מאז 2007. הפשיעה החמורה בחברה הערבית הגיעה לשפל נוסף. בשנת 2024 נרצחו 230 אזרחים ואזרחיות נוספים כששיעור הפענוח של מקרי הרצח עומד על 14.8% בלבד. בנושא זה חלה עלייה ניכרת בעת כהונתה של הממשלה הנוכחית.

גם מבחינת נתוני ההגירה השלילית ישראל חווה משבר חמור ביותר. בשנות כהונתה של הממשלה הנוכחית חל זינוק ניכר במספר העוזבים. בשנת 2019 בראשית המשבר הפוליטי ההפרש בין מספר העוזבים למספר השבים עמד על 15.8 אלף ישראלים עוזבים. ב-2024 הוא עומד על 58.9 אלף עוזבים. גם בסקרים יש ירידה בכמות היהודים שמעוניינים להישאר בישראל. מ-84% ב-2019 ל-64.5% ב-2024.

במילים פשוטות – ישראל חווה קריסה חברתית. אין זה פלא שישראל התדרדרה בשלל מדדים בינלאומיים. אנחנו מאבדים את היתרון האיכותי שלנו ואסור לנו להשלים עם כך.

תיאוריית הכאוס הישראלית

כאשר מתבוננים על המערכת הפוליטית מנקודת המבט הזו אנו עשויים להאמין שהמשבר הפוליטי הנוכחי נעוץ בשאלה "כן ביבי לא ביבי". אולם אני סבור שהמצב סבוך בהרבה. אין ספק שהחל מ-2019 המשבר סביב נתניהו הוביל להתדרדרות חמורה, אך במבט מעמיק ניתן להבחין בתנאים החברתיים שאפשרו את המשבר. החברה הישראלית מורכבת מקבוצות שמאמינות בערכים סותרים. לכן כל הקואליציות מימין ומשמאל נאלצות לפעול בתנאים בלתי אפשריים של סתירה פנימית.

בגרף שלעיל לראות שהחל משנות ה-80' המרכז הפוליטי הישראלי הלך והתפצל למפלגות קטנות ובינוניות. סדרה חדשה של מחלוקות אידיאולוגיות ושינויים דמוגרפים יצרו את השינוי הזה: העלייה מברית המועצות, הופעת מפלגת ש"ס, העימות בין אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה למתנגדי הכיבוש והמאבק בין המפלגות הערביות הפרו-פלסטיניות למפלגות הציוניות. מאידך, המפלגות החרדיות והערביות שמצויות במחלוקת עם המרכז הפוליטי הציוני הולכות וגדלות. לכן מאז שנות ה-80' נעשה יותר ויותר קשה להרכיב קואליציות יציבות. המשבר סביב נתניהו רק העצים את התופעה ולא חולל אותה.

היות שכך השאלה המרכזית היא מדוע ישראל לא מצליחה להתמודד עם הסתירות הפנימיות שבתוכה? הרי מדינות דמוקרטיות רבות בעולם מצליחות להתמודד עם משברים לא פחות חריפים. מדוע דווקא אנו השייכים לחברה כה יצירתית, מדעית ונחושה, שנמלטה מרדיפות והצליחה לעשות את הבלתי יאומן ולהקים את הפלא של מדינת ישראל לאחר 1,800 שנים של געגועים וחלומות – מדוע דווקא אנו לא מצליחים להתלכד ולהתגבר על הסתירות הפנימיות?! כאן לדעתי התשובה נעוצה בריכוזיות הממשל הישראלי.

בראשית ימיה של המדינה עלה החשש שחברה כה מקוטבת ושבטית לא תצליח לנהל דמוקרטיה מודרנית. לפיכך מייסדי המדינה הגו את שיטת "כור ההיתוך": החברה הישראלית תיבנה על מבנה ממשל ריכוזי שלא יכיר באף קבוצה. כך כל הישראלים יאלצו להיפרד מהזהות השבטית שלהם ויכפה עליהם להתמזג באומה הישראלית החדשה.

אולם כפי שניתן היה לצפות השיטה הזו לא התקבלה ברוח טובה על ידי כולם. כך למשל הציבור הדתי-לאומי והציבור החרדי הכריזו מיד עם הקמת המדינה שהשיטה הזו אינה מקובלת עליהם, והם הפעילו לחצים פוליטיים כדי להשיג את מבוקשם. כך נוצרו בקיעים רבים בשיטה - כמו למשל מערכת החינוך הממלכתית-דתית שמושתתת עד היום על מועצת החמ"ד. מועצה זו מסוגלת לפקח על התכנים החינוכיים המוטמעים במערכת החינוך הדתית באופן חצי-אוטונומי. לא זו בלבד שמועצה זו עומדת בסתירה להיגיון הבסיסי של כור ההיתוך, אלא שזכות אוטונומית זו מוקנית רק לציבור הדתי-לאומי ולא לקבוצות אחרות כגון החילונים או הערבים. מנגד גם הציבור הדתי והחרדי ששו לכפות את דעתם על אחרים כשהדבר ניתן להם, כמו למשל באמצעות מוסד הרבנות הראשית.

כך הריכוזיות הובילה לתוצאה הפוכה מהמצופה: היא אפשרה לממשלה לשלוט במישרין על החברה הישראלית בלי מנגנון חוקתי חוצץ ומרסן. לכן כל המחלוקות התנקזו למערכת הפוליטית שנאלצה להכריע בין סתירות בסוגיות של דת, תרבות וערכים. במקום אחדות קיבלנו התפוררות.

בעשורים הראשונים היה נדמה שניתן בכל זאת להתגבר. אמנם נוצרו עמימויות וסתירות רבות במארג השלטוני: הדת והפוליטיקה היו משולבות, לא נחתמה חוקה, החברה הערבית נדחפה בכוח בוטה לשוליים והמדיניות מעבר לקו הירוק לא הוגדרה – אבל למרות זאת ישראל הלכה והתחזקה.

אלא שככל שנקפו העשורים, ובעיקר מאז מהפך 1977, הקבוצות שמאמינות בערכים סותרים הלכו והתרבו ובהתאמה גם השסעים בתוך המערכת הפוליטית התרחבו. ריבוי המחלוקות תחת סמכות ריכוזית אחת יצר משחק "הכל או כלום". כל קבוצה קטנה יכולה לאיים בהטלת וטו ופירוק הקואליציה מכל סיבה העולה על רוחה, והממשלות נאלצו לפעול בסתירה פנימית הולכת ומתרחבת. זוהי מערכת כאוטית רגישה לשינויים שאת תוצאותיה לא ניתן לחזות או לנהל. במצב זה כל הקבוצות בחברה הישראלית שרוצות להגן על אורח חייהן יכולות לעשות זאת רק בכוח – בכנסת, בבתי המשפט או ברחוב. הממלכתיות קרסה וכל הקבוצות והרשויות בחברה הישראלית מנהלות משחקי כוח ותו לא.

משתתפים בסיור מטעם תנועת אנחנו בירושלים. צילום: תנועת אנחנו, מאי 2024.

לכן התקווה שלנו ללכד מחדש את רוב החברה הישראלית כדי לצמוח בביטחון וביציבות, נעוצה בביזור מבנה השלטון הישראלי. רק כך המחלוקות כולן לא ירוכזו תחת סמכות אחת. במקום מערכת כאוטית המבוססת על "הכל או כלום", אנו נלכד את רוב החברה הישראלית באמצעות הכרה חוקתית ושוות זכויות בכל בקבוצות בתוך בחברה הישראלית.

לשם כך עלינו לומר לעצמנו את האמת: כולנו בסירה אחת. עלינו לבנות מחדש את האמון בנינו כדי שנוכל לבלום את המשבר שנקלענו אליו. כל אסטרטגיה פוליטית אחרת שמבוססת על הטיות פוליטיות, מלחמת שבטים והכנעת האחר לא תצלח.

חזון זה המכונה בתנועתנו "שווין חירויות" מהווה את הבסיס לגישתה החוקתית של תנועתנו. אתם ואתן מוזמנים להעמיק בו כאן.