ארץ ישראל כמולדת משותפת

בדצמבר 2018 נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום בוועידת העסקים של העיתון גלובס בירושלים, שם הוא תיאר את עיקרי משנתו החברתית-ביטחונית. בין היתר הוא אמר:

"העובדה שיש בישראל עוצמה צבאית, טכנולוגית וכלכלית נותנת לנו פריחה מדינית חסרת תקדים. החזק שורד, עם החזק עושים בריתות ועם החזק עושים שלום, והחזק מקיים את השלום ואנחנו דואגים שישראל תהיה חזקה מאוד...

אנחנו נלחמים בזרועות של איראן ובזרוע שלו החיזבאללה - אנחנו חושפים את המנהרות שלו ובאופן שיטתי שוללים מהם את כל המנהרות כפי שעשינו לחמאס בדרום באמצעים שונים, אנחנו שוללים מהם את הנשק המדויק באמצעים שונים - הם תכננו שיהיה להם אלפי טילים מדויקים ויש להם במקרה הטוב כמה עשרות בודדות".

נתניהו בועידת ישראל לעסקים של גלובס בירושלים, 2018. צילום: קובי גדעון, לע"מ.

בכך ביטא נתניהו את אמונתם של רבים באותה העת שישראל היא מעצמה אזורית איתנה וחזקה. אך דווקא בשנה שלאחר מכן התנפצה האשליה. החל משנת 2019 ישראל חוותה סדרה של מערכות בחירות ומשברים פנימיים קשים, וב-7 באוקטובר 2023 התנפצה גם האשליה הביטחונית.

גם כעת, לאחר כשבע שנים מפרוץ המשבר, ישראל מתמודדת עם מלחמת התשה אזורית והחברה הישראלית ממשיכה להתפורר מבפנים. הסקרים מראים שהאירועים העזים הללו ערערו את אמונת היסוד של רוב הישראלים בחוסנה של המדינה. בשנת 2018, בעת שנתניהו נשא את נאומו, למעלה מ-50% מהישראלים האמינו שמצבה של ישראל הוא "טוב או טוב מאוד". אך בשנת 2025 רק 20% מהישראלים מאמינים בכך [1]. דבריו של נתניהו באותו הכנס ייכנסו לדברי הימים של העם היהודי כדברי איוולת היסטוריים.

הישגי הציונות ואתגריה

כדי להבין איך הגענו למשבר הנוכחי וכיצד נוכל להיחלץ ממנו, עלינו לחזור ולבחון את יסודות התנועה הציונית ואת ההישגים הנפלאים שהשגנו לצד האתגרים שעוד נכונו לנו.

הציונות היא תנועה צודקת וראויה המבטאת את זכות ההגדרה העצמית היהודית. קיבוץ הגלויות של היהודים מכל רחבי העולם ושיבתנו למולדתנו בארץ ישראל הוא מימוש של זכויות האדם ותיקון עוול היסטורי. הציונות היא התנועה הלאומית היחידה בתבל שהביאה את הרוב הלאומי שלה מכל קצוות העולם תחת הטענה שאנו "שבים הביתה" לארץ ישראל.

אך מאידך, המהלך הייחודי של התנועה הציונית יצר שילוב חסר תקדים בין לאומיות והגירה שמעמיד בפנינו אתגרים אדירים שטרם באו על פתרונם. כמו כל מדינת הגירה, אנחנו נדרשים להשיב על שתי שאלות יסודיות: כיצד ניצור זהות משותפת לחברה שהגיעה מכל רחבי העולם? ומה יהיו יחסינו עם עמי הארץ שהשתקעו כאן? אלא שבמקרה הישראלי התשובות מושפעות ממסורות לאומיות עמוקות. כך למשל שאלת הגבולות מושפעת מהזיקה היהודית ההיסטורית ליהודה ושומרון, ויחסי דת ומדינה מושפעים מהמסורת ההלכתית היהודית.

כדי להתמודד עם מכלול האתגרים הללו אימצה התנועה הציונית נרטיב לפיו ההטרוגניות היהודית והנוכחות הפלסטינית בארץ ישראל הן תקלות היסטוריות. על פי גישה זו, העם היהודי הוגלה בכוח מארצו והתפזר בכל העולם, ורק משום כך החברה היהודית מקוטבת והפלסטינים השתקעו כאן בזמן שאנו נעדרנו [2].

מנרטיב זה נגזרת המדיניות הממלכתית של ישראל - שילוב של כור היתוך וקיר ברזל. כור היתוך שמטרתו להפוך את היהודים לאומה אחידה, וקיר ברזל שמטרתו לשלוט בכמה שיותר שטחים כדי להגן על גבולותיה של ישראל אל מול מאמציהם של הפלסטינים ועמי האזור. פירוש הדבר הוא שבמדיניות זו האומה היהודית המאוחדת היא הקבוצה היחידה הזכאית לזכויות קיבוציות בין הים והירדן. כל שאר תתי הקבוצות בתוך העם היהודי או האומה הפלסטינית אינן מוכרות על ידי המדינה.

הקריסה האסטרטגית

אך לאורך השנים התברר שהמודל הזה מוביל אותנו לקריסה אסטרטגית. כבר בשנות החמישים התברר לראשי המדינה שהמדיניות הממלכתית הזו אינה מסוגלת לפתור ארבעה אתגרים מכוננים: מהי החוקה שלנו? כיצד נסדיר את יחסי דת ומדינה? מה יהיה מעמד החברה הערבית בישראל? והיכן יעברו גבולות המדינה?

לכן מייסדי המדינה בחרו לטייח את הבעיה ולעמעם אותה. בכל ארבעת הסוגיות הללו ננקטה מדיניות של עמימות או סתירה פנימית, משום שכל ניסיון להכריע בהן יחייב התנגשות עם האתוס הלאומי והרגשי של החברה היהודית בישראל.

התוצאה של העמימות הזו היא שהחברה הישראלית נאלצת להשלים עם סכנות אסטרטגיות. אנו מתקיימים כחברה שסועה על שטח זעיר, עם משטר ריכוזי הכורך את כל המחלוקות בנינו זו בזו, מבלי שיהיו לנו מספיק חיילים להגן בו-זמנית על כל השטחים שאנו תופסים. אף דמוקרטיה מודרנית אינה נדרשת להתמודד עם שילוב כה מאתגר של סכנות ואיומים.

לכן מאז שנות השמונים החברה הישראלית הולכת ומתפוררת והאתגרים הביטחוניים שלנו הולכים ונערמים. עד 2019 רובנו שגינו לחשוב שהמודל הממלכתי שלנו עובד. אך מאז רובנו מבינים שאין מנוס משינוי כיוון. אנו קרובים לקריסת מערכות ולסף התהום.

מדוע אנחנו לא משנים כיוון?

התשובה היא רגשית. אנחנו לא מוכנים לעשות את הצעד המתבקש ולהכיר בערכן השווה של כל הקבוצות השונות בחברה הישראלית או באומה הפלסטינית משום שאנחנו עדיין רואים בעצם קיומן "תקלה היסטורית". כך למשל בסקר שביצע פרופ' סמי סמוחה ב-2019 התברר שרק 34.5% מהיהודים מסכימים שלערבים יש זכויות היסטוריות ולאומיות על הארץ כמו ליהודים [3].

בתנאים כאלה, שום ראש ממשלה בישראל אינו יכול לעמוד מול רגשות הציבור. לכן המנהיגות הפוליטית שלנו נרתעת מלהציג יוזמה מדינית עצמית ונוקטת באסטרטגיה של המתנה פסיבית עד שהקהילה הבינלאומית תכפה עליה פתרון מבחוץ. כך נהג אהוד ברק בקמפ דיוויד בעקבות לחץ אמריקאי בשנת 2000, וכך נהג נתניהו במלחמה הנוכחית. הסיבה לתבנית זו פשוטה: המנהיגות מעדיפה לשאת בעלויות כבדות של מדיניות חסרת כיוון רק כדי שתוכל להצדיק את מעשיה בפני הציבור בטענה שלא הכירה בזכויות הפלסטינים אלא רק נכנעה ללחצים חיצוניים.

התוצאות מעידות על עצמן: במלחמת חרבות ברזל סירבנו מלכתחילה לכל הצעה להעברת שליטה לרשות הפלסטינית בעזה. אך כעת לא זו בלבד שהרשות הפלסטינית תהיה מעורבת בנעשה ברצועה, אלא שגם חופש הפעולה של צה"ל הוגבל על ידי הקהילה הבינלאומית. זאת בניגוד למתרחש בגדה המערבית שם הסכמנו לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית וחופש הפעולה המלא שלנו נשמר.

גם בתחום הפנימי החברה הישראלית מתקשה לעשות את הצעד המתבקש ולבזר את שיטת הממשל כמו בשאר הדמוקרטיות המתקדמות בעולם. אנו מעדיפים להעמיק את הקרע הלאומי ולבדל את האוכלוסיות זו מזו במקום להכיר בשונוּת השווה של כל הקבוצות בחברה ועל ידי כך ליצור חברה מלוכדת יותר.

מולדת הייעוד

כדי שנוכל למצוא את האומץ והכוחות הפנימיים לשנות את המדיניות הממלכתית של ישראל ולהתאימה לאתגרים של המאה ה-21, עלינו לספר סיפור ישראלי רחב יותר שיכיר בערכן השווה של כל הקבוצות בחברה הישראלית ובאומה הפלסטינית.

ירושלים, 2015 (אילוסטרציה). צילום: Kyrylo Glivin / Shutterstock.com

הקשר בין העם היהודי וארץ ישראל הוא עתיק וייחודי. הוא מתבטא בשירה, תפילה, סמלים, מסורות וארכיאולוגיה בת אלפי שנים. אך העם היהודי מעולם לא קם בארץ ישראל - הוא תמיד צעד אליה. מימי התנ"ך ועד הציונות המודרנית העם היהודי תמיד התכנס בתפוצות וצעד לארץ ישראל כדי להגשים את ערכיו וחלומותיו.

פירוש הדבר הוא שארץ ישראל היא מולדת ייעוד - מולדת אליה אנו צועדים כדי להגשים את חלומותינו. משום כך היא מכונה במסורת היהודית "הארץ המובטחת". מכאן נובעות שתי עובדות: ראשית, האומה היהודית המגיעה מהתפוצות תמיד תהיה שבטית והטרוגנית. איננו יכולים ואיננו רוצים להיות אומה אחידה והומוגנית. עלינו לבזר את מבנה הממשל ולהכיר בכך שכל הקבוצות היהודיות הנן שוות זכויות זו לזו.

שנית, הארץ הזו אינה ריקה. בכל פעם שאנו היהודים צועדים לארץ ישראל אנו מגלים שיש כאן עמים אחרים שהשתקעו כאן. משום כך הארץ הזו היא מולדת משותפת לעם היהודי ולעמי הארץ. עובדה זו ידועה אפילו בסיפור התנ"כי, כאשר אברהם אומר אל בני חת המתגוררים בארץ "גר ותושב אנוכי עמכם", וכאשר משה מצווה שלא להשתלט על אדמות עמון ומואב "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" [4].

המסקנה: שותפות ישראלית חדשה

אם לא נבין את מלוא הסיפור היהודי ונמשיך לומר לעצמנו שההטרוגניות הישראלית והלאומיות הפלסטינית הן תקלות היסטוריות - אז לא נוכל למצוא את היכולת הרגשית לשנות כיוון. אנו נמשיך לדבוק בתיאוריות חוקתיות וביטחוניות הממיטות עלינו אסון. כך החברה הישראלית תמשיך להקצין, אויבנו מבחוץ ימשיכו לפרוץ את גבולותינו, ומדינת ישראל תמשיך להתפורר.

שיבתנו השלישית לציון מחייבת אותנו לוודא שהפעם ננהג אחרת. עלינו לאמץ מודל ממלכתי וציוני חדש שיכיר בשוויון זכויות של כל הקבוצות בחברה הישראלית ובזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. אמנם נתיב זה לא יהיה חף מסכנות, אך בסופו של דבר לאחר שנצעד בדרך ארוכה הוא יוביל אותנו לחוף מבטחים. בשלב הראשון נתגונן מפני הטרור ונחזק את היציבות הבינלאומית, הביטחון האזורי והלכידות בתוך החברה הישראלית, ובשלב השני נוביל לשוויון זכויות חוקתי ופיוס יהודי-פלסטיני.

רק כך נוכל לשמר את הפלא של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה לדורות הבאים, ולהשלים את המשימה הציונית של יצירת בית לאומי בטוח ומשגשג לעם היהודי וכלל אזרחי ישראל.

תרמו לנו

[1] תמר הרמן, ליאור יוחנני, ירון קפלן ואינה אורלי ספוז׳ניקוב, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2025 (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2025) עמ' 24.

[2] לרחבה בנושא זה ראו: גנז, חיים. תאוריה פוליטית לעם היהודי: שלושה נרטיבים ציוניים. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2013.

[3] סמי סמוחה, לא שוברים את הכלים: מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2019 (אוניברסיטת חיפה, 2020), 213-214.

[4] בראשית, כג', ד' ; דברים, ב', ט'.