מדוע ישראל מתפצלת
shutterstock_1973171618.jpg
הפגנה בקריית טבעון, 2021 Barbarajo / Shutterstock.com 

התנועה הציונית היא התנועה הלאומית היחידה בתבל שהשיבה את הרוב הלאומי שלה מכל קצוות העולם למולדתו. ייחודיות זו מחייבת מענה לשני אתגרים:
 

האתגר הראשון הוא השסע הלאומי – בתקופת הגלות שבה החברה היהודית נפוצה לכל רחבי תבל התפתחו בארץ ישראל תרבויות ערביות, נוצריות ומוסלמיות שבמאה העשרים הפכו לאומה הפלסטינית. כך נוצר מצב תקדימי של סכסוך – אומת התפוצה היהודית ששבה לארצה והאומה הפלסטינית שהתגוררה בארץ – שתיהן אומות שונות המאמינות כי כל הארץ היא מולדתם ההיסטורית ואף אחת מהן אינה תובעת להתלכד עם מדינה אחרת. אמונה זו מובילה לשלילת זכויותיו הלאומיות של האחר ויוצרת את הסכסוך בין היהודים לפלסטינים.


האתגר השני הוא השסע האזרחי – הֶרכבה של החברה הישראלית מבוסס על קיבוץ גלויות יהודי ועל מיעוט ערבי-פלסטיני. לפיכך, החברה הישראלית היא בהכרח חברה הטרוגנית. יש בקרבה שני מוקדים ערכיים, שמרנות דתית מחד וחילוניות ליברלית מאידך. הפערים התרבותיים והאידיאולוגים בין הקבוצות הישראליות השונות הם מהגדולים בעולם הדמוקרטי והם כוללים שורה של מחלוקות בין דתיים לחילונים בתוך העם היהודי ובתוך המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל.

כל ממשלה ישראלית וציונית הנבחרת כדי לשמר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית חייבת להציע מדיניות פנים וחוץ שתיתן מענה לשני האתגרים הללו, וכך אכן ניסו לעשות כל ממשלות ישראל לדורותיהן. עם זאת, נכון לכתיבת שורות אלה, אין לחברה הישראלית בסיס חוקתי וערכי מוסכם. כמו כן, מטיל גם הסכסוך היהודי-פלסטיני הנמשך את צילו על הביטחון הלאומי ועל הפוליטיקה הפנימית שלנו. הסיבה לכך היא כי המודל הממלכתי של ישראל המנסה להתמודד עם שני האתגרים הללו, אינו מתאים להרכב החברה הישראלית ולאופיו של הסכסוך בין היהודים לפלסטינים. כדי לאחות את השסע הלאומי ואת השסע האזרחי יצרו ממשלות ישראל או שימרו מסגרת מוסדית המארגנת את ישראל כמדינה הומוגנית המכירה בשני מעגלי זהות – לאומיות יהודית ואזרחים פרטיים בעלי מרקם תרבותי שונה. במודל הממלכתי של ישראל אין הסדר חוקתי שווה זכויות המכיר במגוון הרחב ובעצמאות של הקבוצות השונות בחברה הישראלית או בצרכים הלאומיים של הפלסטינים בתוך השטח הריבוני או בשטחי השליטה של ישראל. משום כך כל המנגנונים העצמאיים שהצליחו הקבוצות השונות בישראל ליצור בפועל הושגו באמצעות לחצים פוליטיים ומשפטיים והם אינם יציבים, כמו החינוך החרדי העצמאי או המרכולים הפתוחים בשבת בערים החילוניות. באמצעות מודל הומוגני זה קיוו ממשלות ישראל לבטל את הזהות הפלסטינית בישראל ולהסיר את המחיצות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. לכן, רק קבוצות שיש להן כוח פוליטי חזק דיו מסוגלות ליצור לעצמן מסגרות עצמאיות ולהגן על זהותן הנפרדת.

shutterstock_1974022196.jpg
הפגנה בחיפה, 2021 RnDmS / Shutterstock.com

ההתנגשות בין המודל ההומוגני של התנועה הציונית לאופי ההטרוגני של החברה הישראלית ולמרחב האזורי יוצרת שתי זירות מקבילות של משחק סכום אפס שבו ניצחון של צד אחד הוא בהכרח הפסדו של האחר. כך שרויה המערכת הפוליטית בישראל במשחק סכום אפס מקביל בין יהודים לפלסטינים ובין דתיים לחילונים.


כתוצאה מכך נוצר מעגל קסמים הרסני – המודל הרעיוני הזה גורם לישראל לסבור בטעות כי אין לה ברירה אלא להתנגד להכרה בזהות הפלסטינית של המיעוט הערבי בישראל ולדחוק את הפלסטינים שמחוץ לגבולותיה באמצעות מפעל ההתנחלויות והתנגדות גורפת לזכות השיבה. מדיניות זו מעצימה את הסכסוך עם הפלסטינים והופכת אותו למשחק סכום אפס דמוגרפי וקרקעי המשית על ישראל מחירים מדיניים וביטחוניים קשים ביותר. כדי לאזן את הלחצים הקשים הללו מתבססת ישראל על נחישות הרוב היהודי בקרב אזרחיה, אך באותה נשימה הייעוד ההומוגני של ישראל מאלץ את הרוב היהודי להכריע במחלוקות בין דתיים לחילונים – שוב מאותה סיבה – משום שהמודל אינו מכיר בעצמאותן של הקבוצות הדתיות והחילוניות. כך נאלצת ישראל הממלכתית לעסוק במחלוקות הללו, וכתוצאה מכך מתערערים הלכידות של הרוב היהודי ומבנה הממשל הישראלי.


זוהי, על קצה המזלג, תמצית הפרדוקס האסטרטגי הישראלי והציוני מאז הקמת מדינת ישראל. את המודל ההומוגני הזה אנו מכנים "מודל המתכת" על שם החיבור בין קיר הברזל לכור ההיתוך שעליו הוא מושתת.

מודל המתכת.jpg

מודל המתכת אינו ישים לאורך זמן משום שהוא מתבסס על המרכז הפוליטי הישראלי בלבד, ובה בעת הוא גם מפורר אותו. במקום לחתור לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים ובין דתיים לחילונים כדי למתן את המתחים הפוליטיים, המודל דווקא מחריף את המחלוקות הללו. מחלוקות אלה יוצרות עומס על המרכז הפוליטי הישראלי ומפרקות אותו. לו המרכז הפוליטי הישראלי היה נדרש להתמודד רק עם נושא אחד מן המחלוקות הללו, בהחלט ייתכן שאפשר היה לגבש רוב לפתרון כזה או אחר בתחום הישראלי-פלסטיני או בנושא יחסי דת ומדינה, אך שילובם הוא הרסני.


משום כך, מאז ראשית שנות ה-90 כמעט בלתי אפשרי להקים ממשלות יציבות שתתבססנה על המרכז הפוליטי. התפוררות זו ניכרת היטב בגרף הבא:

כנסות שיראל.jpg

בגרף זה בולטת העובדה כי סכום המנדטים של שתי המפלגות הגדולות בכנסת מתחיל להצטמק בכנסת ה-11 (1984), ובסופו של דבר מתייצב מתחת לסף 60 המנדטים החל מהכנסת ה-15 (1999). משמעות הדבר היא שהמרכז הפוליטי הצטמק והקצוות התחזקו. האינתיפאדה הראשונה והמחלוקת החוקתית באשר לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו עוררו פיצול שאי אפשר לאחותו בתוך המרכז הפוליטי. לעומת זאת, סכום המפלגות החרדיות והפלסטיניות נמצא בעלייה מתמדת. מפלגות אלה דורשות הכרה סמי-אוטונומית בעצמאותן ומתנגדות עקרונית לעמדות המרכז הפוליטי. למרות זאת, נאלץ המרכז הפוליטי לשתף עימן פעולה משום שהוא הצטמק ושרוי במחלוקת פנימית והן, לעומתו, גדלות.


בהתאמה לכך, אפשר לראות כיצד התהליך ההרסני הזה מפורר את הקונצנזוס הפנימי בחברה הישראלית. מאז שנות ה-90 חוותה ישראל רצח נורא של ראש ממשלה וגודלן של מפלגות השלטון ירד מתחת לרף 40 המנדטים. בין השנים 1996 עד 2020 החליפה ישראל ממשלה בכל 2.3 שנים בממוצע. נפילת הממשלה הובילה ברוב המכריע של המקרים גם לפיזור הכנסת, בניגוד למקובל מִקום המדינה ועד לאותה העת. נוסף על כך, נבלמה חקיקת חוקי היסוד בהסכמה שאפיינה את שנות ה-80 והיא הפכה זירת התגוששות בין הימין לשמאל, למשל בכל הנוגע לחקיקת חוק הלאום (2018). פירוש הדבר הוא שההסכמה הפנימית בחברה הישראלית הולכת ומתפוררת.

IMG_3342.JPG
צילום: תנועת אנחנו.

משום כך, הקמנו את תנועת אנחנו. כדי לתפור מחדש את הקרעים שנקרעו בחברה הישראלית. תנועתנו שותפה לשאיפה הציונית ולשאיפתן של כל ממשלות ישראל שחרתו על דגלן את ביסוסה של ישראל כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית ואת יצירתו של בסיס ערכי משותף, מוסכם ושווה זכויות לחברה הישראלית כולה בהשראת מגילת העצמאות. אנו רואים במשימה זו ייעוד ערכי המבוסס על עקרונות זכויות האדם האוניברסליות, על צורך ביטחוני קיומי ועל הגשמה של תקוות הדורות. עם זאת, אנו סבורים שכדי לעמוד ביעדים הללו עלינו לשנות כיוון ולהכיר באופייה ההטרוגני של החברה הישראלית ובצורך ליישב את הסתירה בין יעדיהן הלאומיים של התנועה הציונית ושל התנועה הלאומית הפלסטינית. לשם כך, אנו מציעים את חזון השותפות הישראלית.