האתגר הביטחוני של ישראל
shutterstock_2030966438.jpg
הפגנות על הגדר ברצועת עזה, 2021 Anas-Mohammed / Shutterstock.com

משחק סכום האפס היהודי-פלסטיני נובע מהנחת מוצא מוטעית שלפיה שאיפתה המוצדקת של התנועה הציונית ליצור רוב יהודי בארץ ישראל סותרת בהכרח את השאיפה הפלסטינית, המוצדקת גם היא, להגן על אופייה הערבי של הארץ. מכאן מסיקים שני הצדדים כי הם לעולם לא יוכלו להשלים זה עם קיומו של זה, וכתוצאה מכך מתחולל ביניהם מעגל דמים. הצד הפלסטיני שולל את הלגיטימיות של התנועה הציונית, והארגונים הפלסטינים מפעילים כנגדה סוגים שונים של טרור ישיר או עקיף. מנגד, אימצה מדינת ישראל את תיאוריית "קיר הברזל", שלפיה על ישראל להגן על קיומה באמצעות צבאהּ ובכוחות עצמה. עיקרון חשוב וחיוני זה נמצא בבסיס תפיסת הביטחון של ישראל ותנועתנו סבורה שיש להמשיך לדבוק בו. אך לצד זאת בתיאוריית קיר הברזל טמונה הנחת מוצא נוספת ומוטעית מיסודה לפיה כל שישראל יכולה לצפות לו מיחסיה עם העולם הערבי והעם הפלסטיני הוא או שלום אינטרסנטי וקר, או הרתעה צבאית שתאריך את משך השגרה בין מלחמה למלחמה. מאמיני התיאוריה סבורים שעצם החתירה לשלום חם ישראלי-פלסטיני היא בהכרח מסוכנת. לעומת זאת, סבורה תנועתנו כי החתירה לשלום חם וחנינה ישראלית-פלסטינית הדדית היא בהכרח תועיל, גם אם בתרחיש פסימי היא תמשך דורות מספר.

shutterstock_111526637.jpg
הפלסטינים חוצים עמדת בידוק בבית לחם, 2012.
Rodrick Beiler / Shutterstock.com

היסטורית, כנגזרת של ההנחות הרווחות הללו, מעדיפה ישראל לחזק את שליטתה בגבולותיה ואת אזורי הספר שלה באמצעות יישוב כמה שיותר יהודים על שטח גדול ככל האפשר משני צידי הקו הירוק, לפי מידת יכולתה הצבאית והמדינית. נוסף על כך, שוללת ישראל כל הכרה באזרחיה הפלסטינים כמיעוט לאומי. משום כך, מפעילה ישראל כיבוש מתמשך כנגד הפלסטינים בגדה המערבית, היא ממאנת לקבל אחריות לעתידם של הפלסטינים ברצועת עזה ודוגלת בסתירה פנימית כלפי אזרחי ישראל הערבים. מחד, הם נחשבים אזרחים שווי זכויות וממשלות ישראל אף סייעו להם לאורך השנים ביוזמות רבות של העדפה מתקנת, אך מאידך מפלה אותם מדינת ישראל כמיעוט לאומי. אפליה זו מתבטאת בעיקר בתחומי איחוד משפחות, קרקעות, חינוך ותשתיות. מצב זה יוצר משחק סכום אפס בין יהודים לפלסטינים כאשר משאבים דמוגרפים וקרקעיים עוברים מהצד הפלסטיני לצד היהודי וכל רווח לצד היהודי הוא בהכרח הפסד לצד הפלסטיני.

בעשורים האחרונים האסטרטגיה הישראלית האמורה לעיל הגיעה לקצה גבול יכולתה והיא כלאה את הציונות במבוי סתום. מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים ועליית משטר האייתולות האיראני בשנת 1979 השתנה כליל מצבנו הביטחוני ואינו מתאים עוד לגישת "ההרתעה" הנגזרת מתיאוריית קיר הברזל. החל משנה זו המאבק העיקרי של ישראל הוא מול המשטר האיראני ומול ארגוני טרור המנהלים נגדנו לוחמה א-סימטרית, ולא מול מדינות ערב. במסגרת החדשה הזאת אין לישראל יכולת לכבוש שטחים מאוכלסים ולהרתיע את אויביה, כפי שאירע במלחמת ששת הימים בשנת 1967. לכן, נטמעים ארגוני הטרור ככל יכולתם במרחבי הגבול המאוכלסים הסמוכים לישראל ומשפרים כל העת את יכולתם הצבאית. כתוצאה מכך, הם יכולים להכות בישראל וכל שישראל יכולה לעשות בתגובה לכך הוא להכות בהם חזרה ולהרוויח שנים ספורות של שקט, אך לא למגר אותם. בשלב הראשון, עד שנת 2005, ארגוני הטרור היו מן הגורמים לנסיגות הישראליות משטחי A בגדה המערבית, מרצועת הביטחון בלבנון ומרצועת עזה. בשלב השני, משנת 2005 ועד היום, מצליחים ארגוני הטרור לכפות על ישראל סדרה של מלחמות בכמה חזיתות כשרק שנים אחדות מפרידות בין מלחמה למלחמה. תיאוריית קיר הברזל חסרת אונים מול הלוחמה הא-סימטרית הזאת. בשנת 1979 איש לא יכול היה להאמין כי ארגוני הטרור יוכלו להפגיז את כל ערי ישראל מצפון ומדרום בסוגים שונים של תחמושת, כפי שהם יכולים לעשות היום.

shutterstock_1981120505.jpg
הזרוע הצבאית של החמאס בחאן יונס, 2021.
Anas-Mohammed / Shutterstock.com

המענה היחיד שהדוגלים בתיאוריית קיר הברזל מסוגלים להציע לאיומים הללו הוא להימנע מעוד נסיגה מהגדה המערבית, להמשיך את הסגר על רצועת עזה ולנהל מאזן אימה מול חיזבאללה בלבנון. כל הצעדים הללו מותירים את הסכסוך בנינו לבין הפלסטינים על כנו וכתוצאה מכך מתפוררת הלכידות הפנימית של הרוב היהודי-ציוני, היחסים בין יהודים לפלסטינים בתוך ישראל מתאפיינים בחוסר יציבות תמידי, וכן מוסיף להתערער מעמדה הבין-לאומי של ישראל- בין היתר בשל מדיניות בידול עולמית נגד עסקים ישראלים מעבר לקו הירוק וקשיים מצטברים לקבלת סיוע ביטחוני אמריקאי. כלומר, ארגוני הטרור לכדו את ישראל במבוי סתום שבמסגרתו היא סובלת מאיום ביטחוני הולך ומתעצם ומהתפוררות פנימית ובין-לאומית מתמשכת.

לדעתנו, בניגוד להנחת המוצא הרווחת בשני הצדדים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מחויב המציאות, ובוודאי שאינו חייב להתאפיין במשחק סכום אפס שלכאורה אינו פתיר. השאיפות הלאומיות היהודיות והפלסטיניות יכולות להשתלב זו בזו וליצור מציאות של שותפות הדדית ושל שיווין זכויות שבה רווח של צד אחד מוביל בהכרח לרווח של הצד האחר. אנו מכנים מדיניות זאת  בשם שתי מדינות שתי קהילות.