משחק סכום האפס היהודי-פלסטיני נובע מהנחת מוצא מוטעית שלפיה שאיפתה המוצדקת של התנועה הציונית ליצור רוב יהודי בארץ ישראל סותרת בהכרח את השאיפה הפלסטינית, המוצדקת גם היא, להגן על אופייה הערבי של הארץ. מכאן מסיקים שני הצדדים כי הם לעולם לא יוכלו להשלים זה עם קיומו של זה, וכתוצאה מכך מתחולל ביניהם מעגל דמים. הצד הפלסטיני שולל את הלגיטימיות של התנועה הציונית, והארגונים הפלסטינים מפעילים כנגדה סוגים שונים של טרור ישיר או עקיף. מנגד, אימצה מדינת ישראל את תיאוריית "קיר הברזל", שלפיה על ישראל להגן על קיומה באמצעות צבאהּ ובכוחות עצמה. עיקרון חשוב וחיוני זה נמצא בבסיס תפיסת הביטחון של ישראל ותנועתנו סבורה שיש להמשיך לדבוק בו. אך לצד זאת בתיאוריית קיר הברזל טמונה הנחת מוצא נוספת ומוטעית מיסודה לפיה כל שישראל יכולה לצפות לו מיחסיה עם העולם הערבי והעם הפלסטיני הוא או שלום אינטרסנטי וקר, או הרתעה צבאית שתאריך את משך השגרה בין מלחמה למלחמה. מאמיני התיאוריה סבורים שעצם החתירה לשלום חם ישראלי-פלסטיני היא בהכרח מסוכנת. לעומת זאת, סבורה תנועתנו כי החתירה לשלום חם וחנינה ישראלית-פלסטינית הדדית היא בהכרח תועיל, גם אם בתרחיש פסימי היא תמשך דורות מספר.

היסטורית, כנגזרת של ההנחות הרווחות הללו, מעדיפה ישראל לחזק את שליטתה בגבולותיה ואת אזורי הספר שלה באמצעות יישוב כמה שיותר יהודים על שטח גדול ככל האפשר משני צידי הקו הירוק, לפי מידת יכולתה הצבאית והמדינית. נוסף על כך, שוללת ישראל כל הכרה באזרחיה הפלסטינים כמיעוט לאומי. משום כך, מפעילה ישראל כיבוש מתמשך כנגד הפלסטינים בגדה המערבית, היא ממאנת לקבל אחריות לעתידם של הפלסטינים ברצועת עזה ודוגלת בסתירה פנימית כלפי אזרחי ישראל הערבים. מחד, הם נחשבים אזרחים שווי זכויות וממשלות ישראל אף סייעו להם לאורך השנים ביוזמות רבות של העדפה מתקנת, אך מאידך מפלה אותם מדינת ישראל כמיעוט לאומי. אפליה זו מתבטאת בעיקר בתחומי איחוד משפחות, קרקעות, חינוך ותשתיות. מצב זה יוצר משחק סכום אפס בין יהודים לפלסטינים כאשר משאבים דמוגרפים וקרקעיים עוברים מהצד הפלסטיני לצד היהודי וכל רווח לצד היהודי הוא בהכרח הפסד לצד הפלסטיני.