המחלוקות בין דתיים לחילונים
הפגנת תמיכה בסרבן גיוס חרדי 2017 David Cohen 156 / Shutterstock.com
בין דתיים לחילונים בישראל קיימת מערכת יחסים של משחק סכום אפס כתוצאה בלתי מתוכננת של מדיניות "כור ההיתוך" שהונהגה בשנותיה הראשונות של המדינה. מטרת כור ההיתוך הייתה להטמיע בחברה הישראלית את "הישראליוּת" המבוססת על שני מעגלי הזהות, על לאומיות יהודית ועל אזרחות פרטית, וכן על ביטולן של כל הזהויות הקבוצתיות האחרות בחברה היהודית ובחברה הערבית ("המגזרים"). לשם כך, נטלה המדינה על עצמה תפקיד חינוכי, דתי ותרבותי מעצב וריכזה בידיה סמכויות רבות. לפיכך, קם צה"ל כצבא עם מחנך, וכן התמסדה מדיניות שנועדה לאכלס את אזורי הפריפריה בקיבוצים ובעיירות פיתוח, וכן נחקק חוק חינוך ממלכתי (1953) ששאף לבטל את החינוך המגזרי של המפלגות השונות שהיה נהוג בתקופת המנדט הבריטי. נוסף על כך, עוצב מבנה המשק הישראלי כריכוזי, כך שיופעל מנוף כלכלי על כל מי שעשוי היה להתנגד לכור ההיתוך. לדוגמה, שירותי הבריאות הציבוריים היו תלויים בַּחֲברוּת בארגוני עובדים בעלי אוריינטציה פוליטית כמו קופת החולים הכללית של ההסתדרות.
אך מדיניות כור ההיתוך יצרה גם תגובת שרשרת בלתי מתוכננת. כל עוד מנסה המדינה לכפות זהות הומוגנית לאומית וחילונית על חברה הטרוגנית ומגוונת, וכל עוד רוצות הקבוצות הדתיות השונות במערכת חינוכית עצמאית ובכפייה של צביון דתי כללי, הרי שבהכרח תיגרר המערכת הפוליטית להליכי חקיקה בתחום הדת והחברה. רק אם תכריז המדינה שהיא אינה עוסקת בנושאים הללו, היא תוכל להימנע מתוצאה זו. משום כך, לאורך השנים העמיקה מעורבות הדת והמדינה זו בזו והמערכת הפוליטית נאלצת להכריע כל העת במחלוקות בין דתיים לחילונים. מחלוקות אלו מאופיינות בהנחות מוצא ערכיות הפוכות וסותרות, ולפיכך הניסיון להכריע בהן מוביל למבוי סתום שאינו פתיר - למשחק סכום אפס בין הצדדים שבו רווח של צד אחד הוא בהכרח הפסד לצד האחר.
יש לציין כי החל מהמהפך שחל בשנת 1977 ועליית מפלגת הליכוד לשלטון קרסו חלקים ניכרים ממדיניות כור ההיתוך הישראלי, כמו ריכוזיות המשק ההסתדרותי. החברה הישראלית החלה להכיר במרקם התרבותי המגוון הקיים בקרב אזרחי ואזרחיות ישראל, אך למרות זאת לא החליפה מדינת ישראל את התשתית החברתית שלה. מוסדות חינוכיים ותרבותיים רבים מתקופת כור ההיתוך עדיין קיימים ועדיין חותרים לעצב את ישראל על בסיס לאומיות יהודית ואזרחות פרטית בלבד, ובהתאמה לכך, עדיין קיימים גם המפלגות הדתיות ומוסדות הדת הממלכתיים.
יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק נושא דברים בפתיחת ישיבת הכנסת הראשונה בירושלים, 1949. צילום: הנס פין, לע"מ.
המחירים של משחק סכום האפס בין דתיים לחילונים הם רחבים ועמוקים. כבר בתקופת המעבר מהמנדט הבריטי לתקומת מדינת ישראל הבינו ראשי התנועה הציונית שאת המחלוקות בין דתיים לחילונים אי אפשר להכריע. אך במקום להכריז על מדינת ישראל כניטרלית בסוגיות הללו, כפי שהיה צריך לעשות, העדיפו מייסדי המדינה לשמור את סמכות ההכרעה בידיהם ולנקוט מדיניות עמומה שתדחה לעתיד את מהות ההכרעה. מדיניות זו מאפיינת את חקיקת הסדרי הדת והמדינה לכל אורך שנות קיומה של ישראל. כך למשל, בתיקון לחוק השבות משנת 1970 נכתב כי "לענין חוק זה, "יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". לצד זאת, נמנע החוק מלהגדיר מהו "גיור". העמימות הזאת הובילה לאורך השנים להכרעה של בית המשפט העליון כי ישראל תכיר גם בגיורים רפורמים לעניין חוק השבות, ומנגד פעלה המנהיגות האורתודוקסית בישראל לקדם גיור ממלכתי בלעדי מטעם המדינה עצמה. משמע שהמדינה הפכה מעורבת בשאלות הלכתיות והדת הפכה מעורבת בשאלות משפטיות. מלבד זאת, ההסדרים העמומים הללו פוגעים גם בשלטון החוק בישראל. האוטונומיה החינוכית של הציבור החרדי שבמסגרתה בנים אינם לומדים לימודי ליבה בגיל תיכון ובנות לומדות לימודי ליבה חלקיים בלבד מנוגדת לרוח החוק. עוד דוגמה, נכון לכתיבת שורות אלה, מרבית המרכולים בערי ישראל הפתוחים בשבת, עושים זאת בניגוד לחוק.
מדיניות העמימות התרחבה אף מעבר להסדרי הדת והמדינה. המחלוקות בין הדתיים לחילונים היו מהסיבות המרכזיות לקבלתה של "החלטת הררי" בשנת 1950 לפיה לא תהיה לישראל חוקה, אלא רק חוקי יסוד זמניים. על כך כתבה פרופ' רות גביזון ז"ל – "אין אף שיטה אחת בה קיימת מחלוקת מתמשכת לגבי שאלות כגון האם יש לגוף מסוים במדינה סמכות לחוקק חוקה? האם במהלך השנים נעשה שימוש בסמכות זו, כך שבישראל יש חוקה? אם כן, מהם הסדריה ומאפייניה של החוקה? חלק מן הייחוד הישראלי בשאלת החוקה הוא כי שאלות אלה מרחפות בחללה משך כל שנות קיומה". (מתוך: רות גביזון, "המהפכה החוקתית – תיאור מציאות או נבואה המגשימה את עצמה?", משפטים כ"ח (תשנ"ז): 73–76).
להיעדרה של חוקה ישראלית יש השפעה שלילית ורוחבית על פעילותן של שלושת רשויות השלטון בישראל. כך למשל, בניגוד למדינות רבות בעולם הדמוקרטי, ישראל אינה מתבססת על חלוקה של שטחה למספר מחוזות בחירה, משום שברור שכל חלוקה גיאוגרפית שכזו תפגע בקולן של קבוצות אוכלוסייה רבות. כך למשל, כוכב יאיר הוא יישוב יהודי סמוך לטייבה ולטירה הגדולות ממנו בהרבה – אם המדינה תגדיר את האזור כולו כמחוז בחירה, יאבדו תושבי כוכב יאיר את קולם. כך יקרה גם לתושבי קריית צאנז החרדית, שכונה קטנה בתוך נתניה החילונית, לג'סר א-זרקא הערבית הסמוכה לקיסריה ולעוד אין-ספור מקומות בארץ. לו הייתה לישראל חוקה מוסכמת שאינה מושפעת מיידית מתוצאות הבחירות, אז ייתכן שרוב אזרחי ואזרחיות ישראל היו מוכנים לשנות את השיטה ולהסתכן בירידת ערכו של קולם בקלפי, בתמורה לתיקון פגמי הממשל, אך במצב הקיים שבו ערכי הקבוצות השונות בחברה הישראלית שנויים במחלוקת, אין כל אפשרות לגבש רוב שיסכים להסתכן בכך. הדבר מעורר התנגדות לא רק בקרב המפלגות הקטנות, אלא גם בקרב המפלגות הגדולות שמשנות ה-90 הפכו בעצמן מפלגות בגודל בינוני לכל היותר.
אילוסטרציה. ChameleonsEye / Shutterstock.com
לשיטת הבחירה הזאת ישנם חסרונות קשים. החיסרון הראשון מתבטא בכך שהבוחרים והבוחרות משלשלים לקלפי פתק אחד שכורך את כל הסוגיות העומדות למבחן ציבורי – ביטחון, כלכלה, דת ומדינה, איכות סביבה, ועוד שלל נושאים העומדים כולם למבחן ציבורי אחד. בתנאים הללו נאלצים הבוחרים והבוחרות בישראל לכרוך יחד את כל ההסכמות עם כל המחלוקות, מה שמעודד הקצנה ומערער את יציבותן של הקואליציות בישראל; נוסף לכך, נטיית הבוחרים היא להעריך תחילה מהי עמדתם בנושאי ליבה קשיחים כמו ביטחון, ודת ומדינה ותשומת הלב המוקדשת לנושאים חברתיים, כלכליים וסביבתיים נמוכה מאוד. זאת הסיבה שבעטיה רוב המפלגות המציבות את הנושאים הללו בראש סדרי העדיפות שלהן לא מצליחות לשרוד לאורך זמן; חיסרון שלישי הוא כי הח"כים והח"כיות תלויים יותר במנהיגי מפלגתם ופחות בציבור הישראלי שכלל לא בוחר בהם ישירות. חסרונות אלה של שיטת הבחירות בישראל מבטאים רק אך מעט מעוצמת הבעיה הכוללת של היעדר חוקה ישראלית ושל מדיניות העמימות השלטונית המוטמעת בשיטה הישראלית. מציאות זו אינה ניתנת לשינוי כל עוד מדינת ישראל מנסה להכריע במחלוקות בין דתיים לחילונים.
משום כך, הקמנו את תנועת אנחנו. כדי לתפור מחדש את הקרעים שנקרעו בחברה הישראלית. תנועתנו שותפה לשאיפה הציונית ולשאיפתן של כל ממשלות ישראל שחרתו על דגלן את ביסוסה של ישראל כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית ואת יצירתו של בסיס ערכי משותף, מוסכם ושווה זכויות לחברה הישראלית כולה בהשראת מגילת העצמאות. אנו רואים במשימה זו ייעוד ערכי המבוסס על עקרונות זכויות האדם האוניברסליות, על צורך ביטחוני קיומי ועל הגשמה של תקוות הדורות. עם זאת, אנו סבורים שכדי לעמוד ביעדים הללו עלינו לשנות כיוון ולהכיר באופייה ההטרוגני של החברה הישראלית. לשם כך, אנו מציעים את חזון השותפות הישראלית.