זכויות אדם וביטחון (חלק א)

יום ה-7 באוקטובר 2023 היה אמור להיות יום חג יהודי שגרתי בלוח השנה העברי. אך במקום זאת הצל האכזרי של ההיסטוריה היהודית שב וריחף מעלינו כאשר ישראלים רבים נרצחו, נאנסו ונחטפו באכזריות רבה ביישובי עוטף עזה על ידי מחבלי החמאס. הללו לא הבחינו בין גברים, נשים, ילדים, זקנים, אזרחים, חיילים, יהודים וערבים. הם פגעו בכולם. המילה המצמיתה "פוגרום" שבה באחת לחיינו. על אף חוסנו ועוצמתו של צה"ל נדהמנו לגלות ששוב אנו מותקפים בבתינו.

מיום זה ואילך מרבית הישראלים נשבעו שלעולם לא נאפשר לארגוני הטרור להתעצם ולאיים על גבולנו. לוחמים רבים מימין ומשמאל הניחו בצד את כל המחלוקות הפוליטיות ומיהרו בגבורה אל התופת כדי לבלום את המתקפה - ומאז ועד עתה צה"ל מנהל מערכה צבאית ברצועת עזה כדי לשחרר את חטופינו ולהכריע את החמאס. על כולנו מוטלת החובה לעמוד מאחורי לוחמינו ומשפחותיהם שמקריבים קרבן קשה כל כך כדי להגן עלינו.

לוחם גולני בדרום ח'אן יונס. צילום: דובר צה"ל (מתוך ויקיפדיה).

אולם דווקא משום כך - למען לוחמינו שמקריבים קרבן קשה מנשוא - עלינו לבחון את תוצאות המלחמה. אנו אמנם החלשנו את החמאס ברצועת עזה, הכנו בציר האיראני בלבנון ובסוריה, ואף השבנו לאחור את תכנית הגרעין על אדמת איראן עצמה - אך כל זאת לא הוביל אותנו לניצחון המיוחל.

ראשית כוחותינו הצבאיים ממשיכים להימתח הרבה מעבר ליכולתנו בסוריה, לבנון, יהודה ושומרון, ורצועת עזה. מעבר לכך חמישים חטופים נותרו בשבי וכ-20 מהם עדיין בחיים והגירעון הממשלתי ממשיך להעמיק. מבחינה בינלאומית אנו חווים שפל שלא ידענו כמותו: דעת הקהל העולמית פונה נגדנו, ידידנו בסנאט האמריקאי מתרחקים מאתנו, וחרם המשקיעים ואמברגו הנשק הבינלאומי על ישראל הולכים ומתרחבים.

אולם גרוע מכל אלה הוא המחיר הפנימי שאנו משלמים. המלחמה הולידה שסעים חדשים בחברה הישראלית בנוגע לשחרור החטופים, גיוס האברכים, והחשש מהקמת יישובים ישראלים ברצועת עזה. בסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא שרק 23% מהישראלים "אופטימיים לגבי לכידות החברה", 28% "אופטימיים לגבי כלכלת ישראל", ורק 40% "אופטימיים לגבי עתיד הביטחון הלאומי". פירוש הדבר הוא שרוב הישראלים מאבדים אמון בישראל.

לפיכך עלינו להודות בכאב שאנו עברנו מהכלה להתשה. מהכלת הטרור לפני ה-7 באוקטובר להתשת משאביה של מדינת ישראל. אנו מחלישים את ארגוני הטרור במחיר קריסתה וכניעתה של מדינת ישראל.

לאור עוצמתו חסרת התקדים של המשבר אליו נקלענו עלינו לבחון מה השתבש?! כיצד ייתכן שהבסנו את חיזבאללה בלבנון והצלחנו להתמודד עם ארגוני הטרור הפלסטינים בגדה המערבית אך בו זמנית אנו נכשלים מול החמאס ברצועת עזה? כיצד ייתכן שהתמיכה הבינלאומית בישראל קרסה במהירות רבה כל כך? והאם הפגיעה הקשה בזכויות האדם הפלסטיניות - חורבנה של רצועת עזה, המשבר ההומניטרי, ומדיניות "ההגירה מרצון" - משרתת את האינטרסים הביטחוניים שלנו? לוחמי צה"ל ומשפחותיהם ראויים לתשובות אמיתיות לשאלות הללו.

לשם כך אבקש להשיק סדרה של ארבעה מאמרים שיציעו תקווה לשיקום החברה הישראלית כחברה צודקת, מלוכדת, בטוחה ומשגשגת. במאמר הנוכחי אציע מדיניות ביטחונית חדשה לרצועת עזה, ובשלושת המאמרים הבאים אדון בהשפעת זכויות האדם על הביטחון הלאומי הישראלי, באחריות הישראלית לזכויות אדם ובאחריות הפלסטינית לטרור.

המערכה הצבאית ברצועת עזה

נכון לכתיבת שורות אלה, המערכה שאנו מנהלים מול ארגון החמאס ברצועת עזה נמשכת כשנה ועשרה חודשים והיא מתאפיינת בלוחמה א-סימטרית. ישראל נקטה תחילה במדיניות של פשיטות צבאיות ושליטה על צירים מרכזיים כגון ציר פילדלפי. אולם כשהתברר למפרע שחמאס אינו נכנע אנו עברנו למדיניות חדשה של השתלטות על שטחים לצד הרחבת ההגבלות על הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועת עזה. נכון לכתיבת שורות אלה ישראל שולטת על כ-75% משטחי הרצועה ואף על פי כן ארגון החמאס אינו מובס. מנהיגי הארגון מנהלים משא ומתן קשוח על שחרור החטופים והזרוע הצבאית של הארגון מצליחה להוציא כנגדנו מתקפות מתואמות.

לאור זאת ניתן לתאר את המערכה ברצועת עזה בתבנית מעגלית. בכל פעם כשמתברר למפרע שחמאס אינו נכנע ממשלת ישראל בוחרת להעצים את הלחץ הצבאי – וחוזר חלילה. במקביל גם הניסיון שלנו למנוע אספקת מזון מהחמאס הוביל למחסור קשה הפוגע רק באוכלוסייה הפלסטינית הבלתי מעורבת. מחבלי החמאס מצליחים להתגבר על ההגבלות הללו באמצעות הברחות מזון וגניבת המלאים המוגבלים המיועדים לאוכלוסייה.

דוגמא מובהקת לתבנית המעגלית הזו הוא הריאיון שהעניק נתניהו ב-25 לפברואר 2024 לרשת CBS האמריקאית, "מהרגע שנתחיל לפעול ברפיח - נהיה במרחק שבועות מהניצחון המוחלט. אנחנו ננצח במלחמה ולא נעצור עד שננצח - לא יישארו גדודי חמאס ברפיח או בכל מקום אחר". אך בסופו של דבר באפריל 2025, כשנה וחודשיים לאחר מכן, דווח שצה"ל שב לפעול ברפיח. בדומה לכך בתחילת חודש מאי 2025 החליט הקבינט על הרחבת המלחמה בעזה במסגרת מבצע "מרכבות גדעון" שנועד לכבוש שטחים נוספים ברצועת עזה מתוך כוונה להישאר בהם ולא לסגת מהם. אולם בסופו של דבר התברר שגם מבצע זה לא השיג את יעדיו.

סיבת העומק בגינה המהלכים הצבאיים שלנו נכשלים פעם אחר פעם היא שאנו והחמאס מנהלים שתי מלחמות שונות בתכלית. ממשלת ישראל מאמינה שמהלומות צבאיות וכיבוש שטחים יובילו בסופו של דבר להכרעת החמאס. מאידך הנחת העבודה של החמאס היא שככל שאנו נעמיק את הכיבוש ברצועת עזה כך אנו נתיש את עצמנו לדעת. אנו נאבד חללים רבים, נפגע בחטופינו ובפלסטינים הבלתי מעורבים – וכתוצאה מכך אנו נאבד את הלכידות הפנימית בתוך החברה הישראלית, את חוסנו של המשק ואת התמיכה הבינלאומית - עד שנגיע לכלל קריסה. כדי ליישם את האסטרטגיה הזו החמאס צריך רק לשרוד. לשם כך הם אינם זקוקים לתשתיות צבאיות מתקדמות. הם יכולים להמשיך לפגע בכוחותינו גם באמצעות מטענים פשוטים, פשיטות ממוקדות ורובי צלפים - וצה"ל לבדו אינו יכול למנוע זאת.

גם המחשבה שחמאס ייבהל מאובדן השטחים ואולי אף מסיפוח שלהם אינה תואמת לעובדות. מחבלי החמאס מאמינים שרוב שטח פלסטין נמצא תחת כיבוש ישראלי מאז שנת 1948. לכן מטרתם היא להתיש את ישראל עד לקריסתה והם אינם נרתעים מאבדן של עוד כמה טריטוריות ברצועת עזה או בגדה המערבית.

במילים פשוטות – אנו איננו יכולים להכריע את החמאס באמצעות כיבוש השטח ושליטה בעזה. ארגון הטרור תמיד ימצא דרך לשרוד בעוד שאנו נשלם מחירים קשים שיובילו לקריסתנו.

לעולם לא עוד

עם זאת רבים בחברה הישראלית מאמינים שעלינו לשלם את כל המחירים הללו כדי לשלוט ברצועת עזה. החשש המוצדק של המצדדים בכך הוא שאם צה"ל ייסוג אז החמאס ישוב לאיים על יישובי עוטף עזה ויבצע מחדש את מתקפת ה-7 באוקטובר. בתנאים השוררים היום בעזה יש להניח ששום ממשלה ערבית או כוחות של הרשות הפלסטינית לא יצליחו למנוע זאת. לכן אין לנו ברירה אלא לכבוש את כל השטח.

אולם למרות החשש המוצדק הזה אני סבור שהמשך הכיבוש של עזה לא ימנע את מתקפת ה-7 באוקטובר הבאה ולא יכריע את החמאס:

ראשית, אין לנו מספיק חיילים. ככל שנשקיע כוחות נוספים ברצועת עזה כך נחשוף את עצמנו לאפשרות של מתקפה נוספת במתאר ה-7 באוקטובר באזורים אחרים.

שנית, גם אם נכבוש את כל רצועת עזה אף על פי כן חמאס יוכל להמשיך לבצע פיגועי חדירה קשים ביישובי עוטף עזה. מספר בכירים בצה"ל הזהירו בחודשים האחרונים בשיחות סגורות שלא ניתן לשלול את התרחיש הזה.

שלישית, מחבלי החמאס מתחבאים ברשת מנהרות שנחפרה עבורם. באופן זה הם יוכלו להמשיך לשרוד אפילו אם צה"ל ישלוט בכל השטח. גם לפני נסיגת צה"ל מרצועת עזה בשנת 2005 החמאס הצליח לבנות מערכת מנהרות ענפה ששימשה את המחבלים.

רביעית, המשך הכיבוש הקיים ברצועת עזה הוא הפרס הגדול ביותר שאנו מעניקים לטרור. כל שעליהם לעשות הוא להמשיך לתקוף אותנו ובתגובה אנו נתיש את עצמנו לדעת. כך ניאלץ להשלים עם סיום המלחמה בתנאי הכניעה הגרועים ביותר שיוכתבו לנו.

לפיכך כדי להילחץ מהמשבר הקשה אליו נקלענו עלינו לומר לעצמנו את האמת הכואבת שהמשך המלחמה בתנאים הקיימים ממיט עלינו אסון ביטחוני. לאור זאת עלינו לאמץ אסטרטגיה חדשה שתמנע מהחמאס להשתקם ולאיים מחדש על יישובי עוטף עזה.

חשש ממשי לחדירת מחבלים מבקעת הירדן. צילום: Professor Caretaker, 2017 (מתוך ויקיפדיה)

ניצחון והכרעה

בטווח הזמן המיידי עלינו להודות שהמשך הכיבוש או נסיגה מרצועת עזה אינם יכולים להבטיח הכרעה מיידית של החמאס, ולכן עלינו לבחור באפשרות שתניב את הסיכונים הנמוכים ביותר. לאחר מכן נמשיך לפעול להכרעת החמאס באמצעות שילוב של פתרון מדיני ומאמץ צבאי.

לאור זאת בטווח הזמן המיידי עלינו לסגת מרצועת עזה ולסיים את המלחמה. עלינו להתפרס מחדש ברצועת ביטחון צרה שתגן זמנית על יישובי עוטף עזה, ומנקודת ההיערכות החדשה הזו להמשיך לפעול באמצעות מבצעים צבאיים ממוקדים נגד ההתעצמות הצפויה של החמאס. לצד זאת עלינו לחתור לעסקת חטופים כוללת, לעשות כל שביכולתנו כדי לשקם את הכלכלה והערים ההרוסות ברצועת עזה בשיתוף הקהילה הבינלאומית, ולסייע לרשות הפלסטינית לשוב לרצועת עזה עד שתהפוך להיות גורם שלטוני משמעותי.

אמנם יש להודות שגם בהצעת הנסיגה הזו קיימים סיכונים רבים: ראשית, קיים סיכוי גבוה שחמאס יסרב לשחרר את כל החטופים גם לנוכח ההצעה האמורה לעיל. חמאס זקוק להם כדי שישמשו ערובה לביטחונו. שנית, כלל לא בטוח שהקהילה הבינלאומית תאפשר לנו להמשיך לבצע פשיטות צבאיות בעזה. שלישית, הרשות הפלסטינית היא גוף מושחת המסית באופן שיטתי נגד ישראל והציונות וחמאס עשוי לחדור לשורותיה. רביעית, החזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה עשויה לקדם הקמה של מדינה פלסטינית טרוריסטית בלב ישראל.

אולם גם ארבעת הסיכונים הללו מחווירים לעומת הסיכונים הקיימים בהמשך הכיבוש. אפילו אם החמאס יצליח לחדור לשורות הרשות הפלסטינית - אף על פי כן הוא יהיה חלש יותר בהשוואה למצב הקיים בו אף שחקן פוליטי פלסטיני אינו מפריע לו. גם החשש מכך שהקהילה הבינלאומית תמנע מאתנו לפעול בעתיד מתגמד אל מול הצעדים שננקטים כנגדנו כבר עתה. יתרה מזו, כל מה שעשוי להיות מסוכן בעתיד ממדינה פלסטינית מאיים עלינו כבר כעת ביתר שאת - ערי המרכז מופגזות בטילים מאיראן ומתימן וגם סכנת חדירת המחבלים מבקעת הירדן או מסוריה מרחפת מעלינו.

מאידך, למדיניות שהצעתי לעיל ישנם יתרונות חדשים: אנו נמנע מהמשך ההתשה של כוחותינו ונוכל לשלוח חיילים לגזרות אחרות. הפשיטות הצבאיות שצה"ל יפעיל כנגד תשתיות החמאס ימנעו מהארגון להתעצם והוא לא יוכל לחדש את מתקפת ה-7 באוקטובר, וגם הקריסה הבינלאומית שלנו תיבלם לעת עתה.

פירוש הדבר הוא שבבחירה בין החסרונות של המשך הכיבוש או נסיגה מרצועת עזה - הנסיגה עדיפה. שיתופי הפעולה שלנו עם הרשות הפלסטינית אחרי האינתיפאדה השנייה ועם ממשלת לבנון בהפסקת האש הנוכחית בצפון מוכיחים שהמודל הזה עובד.

לפיכך יש לקרוא לממשלת ישראל לסגת מרצועת עזה מסיבות ביטחוניות. אם הממשלה הנוכחית אינה מסוגלת לעשות זאת עלינו לקרוא לבחירות. במקביל לכך יש להציע לחמאס עסקה כוללת לשחרור כל חטופינו. אם החמאס יסרב אז ייחשף לעיני כל שארגון הטרור האכזרי שיקר לאורך כל הדרך, ונדע כולנו שאנו עשינו כל שביכולתנו כדי לשחרר את חטופינו. לאחר מכן עלינו לסגת ולהמשיך להפעיל לחץ מדיני וצבאי משולב לשחרורם בדרך שעשויה להצליח היכן שכל שאר השיטות נכשלו.

לצד זאת יש להודות שכלל הצעדים הללו הם רק ההתחלה. הנסיגה מרצועת עזה אינה מספיקה כדי לשקם את החברה הישראלית. זוהי רק בחירה מיידית בין שתי אפשרויות גרועות. כדי ללכד את החברה הישראלית ולהעניק לנו תקווה לעתיד טוב יותר עלינו לאמץ חזון ארוך טווח. לשם כך יהיה עלינו להכיר בחשיבותן של זכויות האדם לביטחון הלאומי שלנו ובקשר ההיסטורי של היהודים והפלסטינים לכל חלקי הארץ. בכך אדון במאמר הבא בסדרה.

תרמו לנו