זכויות אדם וביטחון (חלק ב)

את מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר אף ישראלי או ישראלית לא ישכחו לעולם. תמיד נזכור היכן היינו ברגע הנורא בו שמענו על ראשיתו של הטבח. תמיד נזכור גם כיצד הנחנו בצד את כל המחלוקות בנינו ופעלו ביחד ובגבורה כדי להגן על חיינו וחיי ילדינו. סירבנו לאפשר להיסטוריה היהודית לשוב לימי העבר האפלים בהם אויבנו יכלו לעשות בנו ככל העולה על רוחם.

האכזריות הקשה של מתקפת ה-7 באוקטובר עוררה בקרב רבים מאתנו התפקחות קשה וכואבת. מעשי ההרג, החטיפה, האונס והביזה הזכירו לנו את אכזריותם חסרת העקבות של ארגוני הטרור הפלסטינים. בסקר שפורסם במאי 2025 על ידי הסוקר הפלסטיני ד"ר חליל שיקאקי נמצא ש-87% מהפלסטינים מאמינים שחמאס לא ביצע זוועות כנגד אזרחים ישראלים ב-7 באוקטובר, כגון הרג של נשים וילדים בבתיהם. גם אחד עשר ההרוגים מקרב אזרחי ישראל וחיילי צה"ל שנרצחו השבוע בפיגוע בירושלים ובחזית ברצועת עזה מהווים תזכורת כואבת נוספת למאבקנו על זכות קיומנו בארץ הזו.

הפגנה למען השבת החטופים מול שגרירות ארה"ב במלאת 150 ימים למלחמה. צילום: Lizzy Shaanan

לאור זאת, לאחר ה-7 באוקטובר ישראלים רבים שיתפו את תחושת ההתפקחות שלהם. כיצד נוכל אי פעם לכונן שלום ושכנות טובה עם האומה הפלסטינית שטיפחה מתוכה את ארגוני הטרור הללו?! הרי אנו הסכמנו לתכנית החלוקה (1947), חתמנו על הסכמי אוסלו (1993) ואף נסוגנו מרצועת עזה (2005). אך בכל פעם מחדש התברר שהפלסטינים רק שבים ותוקפים אותנו.

לצד זאת מתקפת ה-7 באוקטובר חשפה בפנינו שגם הכיבוש אינו יכול להגן עלינו. אין לנו מספיק חיילים להגנה על כל הגבולות והקהילה הבינלאומית אינה מוכנה להמשיך לעמוד לצידנו בתנאים הללו. החברה הישראלית ממשיכה להיקרע מבפנים ובהיעדר שותפים אזוריים כמו מצרים, ירדן, איחוד האמירויות ואף הרשות הפלסטינית וממשלת לבנון – לא יהיה לנו ביטחון.

לאור זאת עלינו לשאול את עצמנו – כיצד נוכל להבטיח את עתידנו? עד כה כל הניסיונות שלנו להיפרד מהפלסטינים או לכבוש אותם לא צלחו. עלינו להודות שאיבדנו את דרכנו וכוחות קיצוניים מכתיבים עתה את סדר היום בחברה הישראלית.

במאמר הקודם בסדרה הרחבתי על המדיניות הנכונה בעיני בעת הזו ברצועת עזה. עלינו לסיים את המלחמה, לדרוש עסקת חטופים כוללת, להכניס את הרשות הפלסטינית לרצועת עזה ולסגת למרחב חיץ צר להגנה על יישובי העוטף. לאחר מכן נמשיך לבצע פשיטות צבאיות ונחזק את שלטונה של הרשות הפלסטינית בשטח – עד שחמאס יוכרע בעוד מספר שנים. אמנם הודיתי שהאפשרות הזו היא בעייתית מאד מסיבות רבות, אך בעת הזו זוהי החלופה הכי פחות גרועה מבין שלל האפשרויות הרעות.

אולם לצד זאת מובן מאליו שעתיד ילדנו אינו יכול להישען על בחירה בין אפשרויות גרועות. בטווח הרחוק עלינו לכונן את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה ומשגשגת לדורות. לשם כך עלינו לשנות דבר מה יסודי ועמוק בצורת החשיבה שלנו.

הרתעה או תקווה

מאז מלחמת העצמאות, דרך הכיבוש מעבר לקו הירוק ועד למשבר ההומניטרי הקשה ברצועת עזה בעת הזו, קיימת עמדה רווחת בחברה הישראלית לפיה עלינו לבחור בין זכויות אדם לביטחון. לאור ההערצה התרבותית למעשי טרור המאפיינת את רוב החברה הפלסטינית, אין לנו ברירה אלא להרתיע אותם כדי להגן על עצמנו. אילולי כן הם ישובו ויתקפו אותנו באכזריות שוב ושוב. על פי הגישה הרווחת הזו על הפלסטינים לדעת שכל מעשה תוקפני נגדנו ייענה בתגובה חריפה - גם אם לשם כך יהיה עלינו לגרש או להרוס כפרים, שטחים חקלאים ואפילו ערים שלמות. הניסיונות הרבים שלנו להגיע עמם לשלום הסתיימו במפח נפש בגלל שמטרתם איננה לסיים את הכיבוש אלא לסלק את הציונות מהמזרח התיכון.

ניתן לסכם את תמצית ההשקפה הזו במילים פשוטות - זה או אנחנו או הם. כבר בשנת 2016 מכון PEW בארה"ב מצא ש-48% מכלל היהודים בישראל מאמינים "שערבים צריכים להיות מגורשים או מועברים מישראל". סקר שפורסם לאחרונה במאי 2025 בעיתון הארץ מראה עליה ניכרת ברוח הדברים הזו.

אולם ההשקפה הזו מהווה טעות היסטורית מכוננת. היא פוגעת בביטחון הלאומי שלנו ומערערת את היסודות המוסריים של החברה הישראלית. הציונות היא תנועה לאומית ראויה וצודקת ואל לנו לתמוך בעוולות הללו.

אמנם אין לי ספק שגם בעתיד ארגוני הטרור הפלסטינים צפויים לנסות ולתקוף אותנו באכזריות. כך היה בחברון באירועי תרפ"ט (1929) וכך אירע גם עתה ב-7 באוקטובר (2023). לפיכך בשום פנים ואופן אסור לצה"ל לאבד את חופש הפעולה הנחוץ לנו כדי להגן על עצמנו. עלינו לעמוד מאחורי לוחמינו שנשלחים פעם אחר פעם להילחם בטרור. בזכותם אנחנו כאן. אולם השאלה היא כיצד עלינו להגן על עצמנו ומהו החזון המדיני והביטחוני המנחה אותנו?

אני סבור שהניסיון ההיסטורי מוכיח שישראל הופכת לבטוחה ומלוכדת יותר רק כאשר אנו מוודאים שגם הפלסטינים יזכו בזכויות שוות. רק כאשר נדע לרתום את עוצמתו של צה"ל לקידום שוויון זכויות לאומיות מלאות עבור הפלסטינים – נוכל לייצב את מצבנו בהווה ולהעניק תקווה לילדנו בעתיד.

החברה הערבית בישראל

בשנת 1947 לא היה כל הבדל תרבותי או דתי בין הפלסטינים שהתגוררו באזור השפלה לפלסטינים שהתגוררו בגדה המערבית. בין הערים כפר קאסם וקלקיליה היה פער של 4 שעות הליכה בלבד ללא שום הבדל חברתי אחר. אולם לאחר שתי מלחמות ב-1948 ו-1967 הפלסטינים בשפלה הפכו לאזרחי מדינת ישראל וזכו בשיווין זכויות בסיסי ואילו הפלסטינים בגדה המערבית הפכו לנתינים של משטר כיבוש צבאי. תושבי כפר קאסם זכו באזרחות ישראלית ותושבי קלקיליה לא.

החברה הערבית בישראל, יפו 2015. צילום: Shutterstock ,Naeblys

כיום אי אפשר שלא להשתאות לאור ההבדל הערכי הניכר בין שתי הקבוצות הללו. לאחר טבח ה-7 באוקטובר רוב החברה הערבית הביעה התנגדות למעשי הזוועה הללו. ב-12 באוקטובר 2023 פורסם סקר מטעם מכון אגם והאוניברסיטה העברית לפיו 80% מהערבים בישראל מתנגדים למתקפת החמאס. יותר מ-50% מהערבים המוסלמים אף הסכימו שאופן המתקפה של חמאס על ישראל מנוגד לערכי האיסלאם. לעומת זאת בגדה המערבית וברצועת עזה נשמעים קולות אחרים לגמרי.

יתרה מזו, בסקר שביצע פרופ' סמוחה בחברה הערבית בישראל בשנת 2019 עלה ש-56% מהערבים בישראל עשויים לתמוך בחוקה שמגדירה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אם היא תבטיח שיווין זכויות מלא לחברה הערבית[1].

מניין צמח ההבדל הערכי הזה? מה גרם לרוב החברה הערבית בישראל להתנגד לטבח ה-7 באוקטובר ולשקול לתמוך במדינה יהודית ודמוקרטית כאשר יחולו התנאים המתאימים? הרי לא ניתן לטעון ששורשיהם המוסלמים והתרבותיים שונים משל אחיהם מעבר לקו הירוק. ההבדל ההיסטורי היחיד הוא שהחברה הערבית בישראל זכתה לרמה ראשונית של שוויון זכויות אזרחי בהשוואה לפלסטינים בגדה או בעזה הנתונים תחת מצור וכיבוש.

יתרה מזו, האוכלוסייה הפלסטינית שמתגוררת במחנות הפליטים מ-1948, מעבר לגבולות הריבוניים של ישראל, משגרת לעברנו גלי טרור בלתי פוסקים במשך קרוב לשמונה עשורים. אלפי ישראלים נרצחו באכזריות לאורך השנים כתוצאה מפיגועי הטרור שיצאו ממחנות הפליטים הללו. בדומה לכך יש לצפות שאם נגרש כיום פלסטינים נוספים מרצועת עזה אנו נקבל תוצאות דומות. האוכלוסייה המגורשת לא תיעלם אלא תמשיך לשגר לעברנו מתקפות טרור ממדבר סיני ומצפון אפריקה, ואף תעודד את בעלי בריתם בירדן ובסוריה לנהוג באופן דומה. לעומת זאת הפליטים הפלסטינים שנשארו בתוך ישראל וקיבלו אזרחות, אשר מספרם מוערך בכ-20%-25% מהחברה הערבית בישראל, השתקמו באופן יחסי.

אמנם אין להכחיש שגם החברה הערבית בישראל הוציאה מקרבה מחבלים ופיגועי התאבדות. כולנו זוכרים את האירועים הקשים בלוד ועכו בשנת 2021. אך למרות זאת כמות המחבלים שיצאו מרצועת עזה והגדה המערבית מאז 1948 ועד היום גדולה עשרות מונים מכמות המחבלים שיצאו מהערים הערביות בישראל. הפלסטינים אזרחי ישראל אינם רוצים להפסיד את זכויותיהם השוות ותקוותם לעתיד טוב יותר. לעומת זאת הפלסטינים הנתונים תחת כיבוש אינם יכולים להפסיד זכויות שמעולם לא ניתנו להם.

בשורה התחתונה – אם הפלסטינים מעבר לקו הירוק יזכו בזכויות לאומיות שוות, אז עמדותיהם כלפינו יתמתנו וכמות הטרור המופנה נגדנו תפחת. אם נתמיד בכך לאורך שנים רבות אנו נגלה שהקבוצות התומכות בפיוס בשני העמים ילכו ויתרחבו. לשם כך אין לוותר על חופש הפעולה של צה"ל כנגד ארגוני הטרור, אלא לרתום את כוחו להשגת מטרה זו. במילים פשוטות – זכויות אדם יוצרות ביטחון ומפחיתות את הטרור. רק כאשר נצעד בנחישות בדרך זו נוכל לבנות שותפות ופיוס אמיתי בין העמים.

הסכמי אוסלו וההתנתקות

לאור זאת רבים עשויים לתהות בצדק מדוע הנסיגות של הסכמי אוסלו וההתנתקות לא צלחו? הרי לכאורה אנו הסכמנו לוותר על הכיבוש הצבאי ובתגובה קיבלנו התגברות של הטרור להיקפים חסרי תקדים.

כדי להשיב על שאלה זו יש לאפיין את מרכיביו הייחודיים של הסכסוך בנינו לבין הפלסטינים. גם אנחנו וגם הפלסטינים איננו מסתפקים במאבק על עצמאות, אוטונומיה או הסתפחות למדינה שלישית, אלא תובעים הדדית לפרק את עצם הלאומיות של האחר. תביעה זו באה לידי ביטוי בעיקר בהתנגשות בין זכות השיבה הפלסטינית וזכות היהודים לרוב לאומי בישראל[2]. לפיכך הטרור הפלסטיני אינו מהווה תגובה לכיבוש הישראלי אלא לעצם קיומה של הציונות. מאידך גם ישראל נמנעת מהצבת חזון מדיני עצמאי לפתרון הסוגייה הפלסטינית מסיבות שאינן קשורות לטרור אלא להכחשת הלאומיות הפלסטינית. מראשית המנדט הבריטי ועד לימנו שני העמים מסרבים בשיטתיות להכיר בזכויות הלאומיות השוות של האחר ממניעים פנים-לאומיים.

הסכמי אוסלו וההתנתקות לא הצליחו לפרק את משחק סכום האפס ההיסטורי הזה. רק הענקת זכויות שוות ראשוניות לחברה הערבית בישראל הצליחה לעשות זאת באופן חלקי. אך הסכמי אוסלו וההתנתקות לא התבססו על הכרה הדדית בזכויות ובהיסטוריה של האחר. הם דמו להליך גירושים שנתקל בקשיים והתדרדר למאבק. מלכתחילה הן הוציאו את רוב תומכי ההתנחלויות בצד היהודי ורוב תומכי זכות השיבה בצד הפלסטיני אל מחוץ לשולחן הדיונים. בתנאים הללו כל אירוע טרור או הרחבה של הכיבוש הציתו מהומה פוליטית ואלימות בלתי נשלטת. לפיכך גם כיום יש להסיק שנסיגה פשטנית נוספת של צה"ל מהגדה המערבית או רצועת עזה תוליד הקצנה ועימות במקום פיוס. פעילי שלום שמסרבים להכיר בכך מתעלמים מעובדות מובהקות בשטח.

אולם אפילו במציאות המוגבלת של אוסלו וההתנתקות ניכר הקשר בין מידת הזכויות למידת הטרור. הסכמי אוסלו, שהתבססו על הסכם מדיני והובילו להקמת הרשות הפלסטינית, העניקו לפלסטינים מעט יותר זכויות מההתנתקות שהייתה נסיגה חד צדדית. לכן בעזה עלה לשלטון ארגון החמאס שדיכא את הזכויות הפלסטיניות ויצא יותר טרור מהרשות הפלסטינית שהמשיכה בתיאום הביטחוני. אילולי התיאום הביטחוני שלנו עם הרשות הפלסטינית מאז תום האינתיפאדה השנייה (2005) לא היינו מצליחים להפחית בצורה כה ניכרת את הטרור בגדה המערבית. הנתונים המובהקים בשנים האחרונות מוכיחים שככל שהרשות הפלסטינית נחלשת כך סף הטרור עולה. המעצרים, הרס הבתים והרחבת ההתנחלויות שאנו מבצעים בשנים האחרונות ביהודה ושומרון לא מצליחים לשנות את המגמה ארוכת הטווח. העוולות הדורסניות הללו בצורתן הנוכחית לא יובילו לביטחון אלא רק להעמקת המשבר הציוני.

לאור זאת המסקנה הרווחת בחברה הישראלית לפיה הסכמי אוסלו וההתנתקות הוכיחו שאין לנו שותפים לשלום באומה הפלסטינית – אינה נכונה. המסקנה המדויקת היא שככל שהזכויות הדמוקרטיות עולות, כך פוחתת התמיכה בטרור. לכן מתווה ההיפרדות המוכר בין העמים אינו יכול לעבוד. עלינו להחליפו במתווה חדש שיכיר בקיומם של שני עמים בין הים התיכון ונהר הירדן – יהודים ופלסטינים – אשר יש להם זיקה לאומית ודתית ואינטרסים ביטחוניים וכלכליים בכל השטח. לפיכך עלינו להקים שתי מדינות לאום זו לצד זו ובתוכן יתקיימו שתי קהילות מיעוט אוטונומיות - יהודים בפלסטין ופלסטינים בישראל. רק כך ייווצרו התנאים הפוליטיים שיאפשרו ליהודים ולפלסטינים לפרק את משחק סכום האפס בנינו ולהציע פתרונות חדשים לארבעת סוגיות הליבה: גבולות והתנחלויות, זכות השיבה, הר הבית וביטחון. לצד זאת צה"ל ימשיך להילחם בטרור ונשמור על זכותנו העצמאית להגן על עצמנו בכל מקום בו נידרש לכך.

אפילו אם בשלב הראשון הפלסטינים יסרבו להצטרף לתהליך הפיוס הזה, אף על פי כן מוטלת עלינו היהודים החובה לקדמו. רק כך נוכל לאחד את רוב החברה הישראלית מימין ומשמאל ולחלץ את הציונות מהמשבר אליו נקלענו. במאמרי הבא בסדרה ארחיב כיצד עלינו לעשות זאת בפועל.

תרמו לנו

[1] סמי סמוחה, לא שוברים את הכלים: מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2019 (אוניברסיטת חיפה, 2020), 184.

[2] לצד המחלוקת על זכות השיבה יש להוסיף את ההתנגדות הישראלית הרווחת להכרה בזכויות הלאומיות של המיעוט הערבי בישראל, ואת ההתנגדות הפלסטינית הרווחת להכרה בזכות ההתאזרחות של יהודי העולם במדינת ישראל. המחלוקות הללו מבטאות את התביעה ההדדית לפירוק הלאומיות של האחר.