כמו במשחק המונופול, גם בדמוקרטיה המנצחים נוטים לחסל את מתחריהם • המאמר מזהיר מפני סכנות הריכוזיות השלטונית בישראל ומציע פתרון: חוקה יהודית ודמוקרטית-פדראלית המעניקה שוויון זכויות לכל הקבוצות בחברה הישראלית.
אחד ממשחקי הקופסא האהובים עליי ביותר הוא משחק המונופול המפורסם. הוא הומצא בשנת 1902 על ידי אליזבת מאגי שהייתה ממציאה ופעילה פמיניסטית למען שוויון זכויות. בשנות השפל הגדול המשחק עבר ידיים וזכה לזינוק פופולרי, וההערכות הן שעד לשנת 2015 נמכרו בכל העולם כ-275 מיליון יחידות של המשחק.
המטרה המקורית של המשחק הייתה להבהיר שהשוק החופשי משמיד את עצמו מבפנים. השוק החופשי הוא בסך-הכל תחרות בין שחקנים, ולכן בסוף המשחק מישהו או מישהי ינצחו בתחרות ולא יאפשרו לאף שחקן אחר להתחרות בהם. הדרך היחידה למנוע את התוצאה הזו היא לוודא שאף שחקן לא יזכה במונופול וידכא את חירותם של שאר השחקנים.
בהתאמה לכך המערכת הפוליטית אינה שונה מהמערכת הכלכלית. בחירות חופשיות בקלפי אינן ערובה מספקת לחירות דמוקרטית. בסופו של דבר אחת מהמפלגות תמיד זוכה בבחירות והאינטרס הראשון במעלה של המנצחים הוא לדכא את המתחרים ולשמר את ניצחונם. אם לא יחולו על המנצחים כללים מרסנים הם יפעלו להצר, לעכב, ולחסום את האופוזיציה. התופעה הזו בולטת במיוחד במדינות כמו טורקיה והונגריה בהן יש בחירות חופשיות אך לא שוות. נכון לעת הזו אין שם רשויות עצמאיות וחזקות דיים שיגנו על חופש הביטוי וההתאגדות של האופוזיציה.
בימים אלה נראה שגם מדינת ישראל חזרה לפסוע בנתיב המסוכן הזה.
Image: Fir0002/Flagstaffotos
דמוקרטיה פוליטית
ישראל היא פלא היסטורי. היא נוסדה ועודנה מתקיימת כדמוקרטיה ליבראלית. נכון לעת הזו יש לנו שלוש רשויות נפרדות, בחירות חופשיות, ושוויון זכויות פרטני עבור כל האזרחים. על כך כולנו חייבים להוקיר תודה למייסדי המדינה שהתמודדו עם אתגרים בלתי אפשריים. בזכותם אנחנו כאן.
אך כמו בכל מערכת אנושית, גם בדמוקרטיה הישראלית יש פגמים רבים. החברה הישראלית היא חברה הטרוגנית רווית מחלוקות דתיות ולאומיות, המתגוררת על שטח זעיר בגודלו, תחת לחץ ביטחוני כבד, כאשר עשרות אחוזים מקרבנו לא מאמינים בשוויון זכויות כערך מחייב. לכן חלקם מתנגדים נחרצות לשוויון זכויות וחלקם יאפשרו לשיקולים שונים להחליש אותו.
עם הקמתה של ישראל מייסדי המדינה חשו שבתנאים הללו לא ניתן להגיע להסכמות מכוננות. לפיכך, כדי לפתור במהירות את הבעיות הללו, הם בחרו לכונן את ישראל כדמוקרטיה ריכוזית הנשענת על המערכת הפוליטית. במקום לכונן חוקה, ביקורת שיפוטית והכרה חוקית מפורשת בערך השוויון, מייסדי המדינה בחרו בדרך אחרת. הם יצרו מערכת שלטונית ריכוזית הנשענת על כוחה של מפלגת מפא"י. במסגרת זו, הממשלה מרכזת בידיה סמכויות רבות, כגון בתחומי הקרקעות, החינוך, והביטחון -ועל כל אלו מופקדת המנהיגות הפוליטית. פירוש הדבר הוא שמבנה הממשל הישראלי מעניק לקואליציה השלטת את הסמכות לשנות את כללי המשחק, להגביל את האופוזיציה ולסייע לתומכי הקואליציה. כך מתאפשר לממשלה להבחין בין קבוצות אוכלוסייה שונות בהתאם לצרכיה הפוליטיים. כך החל משחק המונופול.
משום כך רק לדתיים-לאומיים יש אוטונומיה חינוכית ממלכתית. רק לחברה היהודית יש את קק"ל כנציגה משפטית המייצגת את העם היהודי וקרקעות החברה במועצת מקרקעי ישראל. רק לזרם היהודי האורתודוכסי יש רבנות ראשית מוכרת. הקהילות החרדיות והערביות מנועות או נמנעות ברובן המכריע מגיוס לצה"ל או לשירות לאומי-אזרחי – ועוד אין ספור דוגמאות.
ישנם "טריקים" משפטיים רבים כיצד להבחין בין קבוצות אוכלוסייה בהתאם לאינטרס הפוליטי של הממשלה. ניתן לשנות חוקי יסוד באופן תדיר, להחליש את שומרי הסף ברשויות המקומיות, להגביל את פעולתם של חברי הכנסת, להעביר קרקעות לקבוצות מועדפות, להוסיף לחוקי המדינה אותיות קטנות שיעניקו סמכויות נרחבות לשרים ועוד ועוד. בראשית ימיה של המדינה מפלגת מפא"י קידמה את הנורמות הללו, אולם מאז שנת 1977 הליכוד היא המפלגה העיקרית המושלת במדינה ולצד המעשים הטובים שביצעה היא גם הרחיבה את ההתנהלות הזו. יתרה מזו, מאז ועד היום המחלוקות בחברה הישראלית התרחבו, ואיתן התרחב גם הצורך לרצות בכל מחיר את קבוצות הלחץ הקטנות. במקום שהקואליציה המכהנת בימים אלה תוביל מהלך רחב ומוסכם לתיקון הפגמים הללו, היא נוקטת בצעדים הפוכים ופועלת להחרפת ההתנהלות הפסולה. לאחרונה החליטה הכנסת לאפשר לשר המשפטים לשלוט במינוי הנציב שיחקור את השופטים, ועל שולחן הכנסת מונחת הצעה להגדיל את השליטה הפוליטית בוועדה למינוי שופטים. אלו הצעות חמורות ביותר שיחריפו את המשבר בו אנו מצויים - ואין להשלים עמן.
בשנת 1992 הכנסת ניסתה לתקן את הפגמים הללו באמצעות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הרשות השופטת פירשה את החוק כהיתר להפעיל ביקורת חוקתית רחבה על ידה, ולאחר מכן הכנסת סמכה את ידיה על החלטת הרשות השופטת כאשר רוב מוחץ של 75 מחוקקים הצביעו בעד הוספת פסקאות נוספות לחוק היסוד הנ"ל. היה זה מהלך אמיץ וראוי של הכנסת והרשות השופטת כאחד. לא ניתן לכונן דמוקרטיה תקינה ללא ביקורת שיפוטית המסמיכה את השופטים לבטל חוקים המנוגדים לחוקה.
אולם לצערנו הניסיון הזה לא הספיק. אמנם זהותה הדמוקרטית של ישראל התחזקה ופגמים רבים תוקנו, אך לצד זאת חלקים רחבים וחשובים מהחברה הישראלית דחו את ערכי המהפכה החוקתית של שנות ה-90' משום שחששו שאורח חייהם הדתי יפגע. מעבר לכך במבחן התוצאה השינויים הללו לא ביטלו את האפליה כנגד הציבור הערבי בישראל ולא הובילו לחוקה שתכיר במפורש בערך השוויון. כשיסודות הבניין אינם יציבים לא ניתן להסתפק בשיפוץ הקומה השלישית לבדה. כל עוד מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות נותרת מעומעמת ולקויה, הרי שלא ניתן להישען בלעדית על חיזוק כוחה של הרשות השופטת. מהסיבה הזו לאורך השנים גם מערכת המשפט הישראלית צברה כוח עודף וכמו כל מערכת היא זקוקה לרפורמה [1].
כעת אחרי שבעים ושש שנים של משחק המונופול הישראלי אנו מתקרבים לקו הסיום. הממשלה ובית המשפט העליון התדרדרו למשחק כוחני עם כללים מעומעמים ותפקוד הממשלה הולך ומתדרדר.
התפוררות ממשלתית וחברתית
המשך העמקת השליטה הפוליטית במנגנוני הממשל שלנו מוביל אותנו לסף קריסה. כך למשל, בימים אלה מקודמת בקואליציה יוזמה שנועדה להקל על הממשלה במינוי דירקטורים לחברות ממשלתיות תוך הפחתת תנאי הסף הנדרשים לתפקיד. יש לשער שהרפורמה הזו תרחיב את התופעה של מינוי חברי דירקטוריון המקורבים למנהיגות הפוליטית ואינם מתאימים לתפקידם. מדובר על חברות שחולשות על מיליארדי שקלים מכספי הציבור הישראלי, ולכן אפילו פגיעה באחוז קטן מהן תגרום לבזבוז נרחב של כספי ציבור. בדיוק כמו במשחק המונופול, כאשר שחקן מתחיל לצבור כוח בתים ומלונות, הוא מרחיב את השליטה שלו על הלוח.
אך בכך לא נעצר הסחף. לאחרונה עבר בכנסת "חוק הרבנים" שמאפשר לשר הדתות לממן תקנים נוספים בעשרות מיליוני שקלים עבור מערך שירותי הדת, ותקציב המדינה לשנת 2025 נתקל בקשיים חדשים שלא נראו בישראל עשרות שנים. לאור זאת עלינו לשאול את עצמנו, האם המדיניות הכלכלית-חברתית של הקואליציה הנוכחית תחלץ אותנו מגירעון העתק שצברנו בשל המלחמה? העיתונאי אוריאל דקסטל מצא שמאז 1992 הצמיחה הממוצעת בממשלות נתניהו עומדת על 2.8%, ואילו הצמיחה הממוצעת בשאר הממשלות באותו פרק זמן הייתה 6.1%. זהו נתון המבשר רעות. גם אם ניתן להסביר את הנתון הזה בדרכים שונות, אף על פי כן לא ניתן לשלול את הטענה שהקואליציות הללו חשופות יותר לקבוצות לחץ קטנות הדורשות משאבים גדולים. בימים אלה ממשלת ישראל אישרה העברת 5 מיליארד ש"ח לכספים קואליציוניים. זו אינה המדיניות הנחוצה לנו בזמן מלחמה.
מעבר לכך, הפוליטיזציה וחלוקת המשאבים העודפת לקבוצות שתומכות בקואליציה מעמיקה את ההתפוררות החברתית. מחד, ארגון יוזמות אברהם מצא שחלה עלייה חדה בקורבנות האלימות בחברה הערבית מאז החלה כהונתה של הממשלה. מאידך בחברה החרדית חלה ירידה בכמות המתגייסים והגברים העובדים.
חוקה יהודית ודמוקרטית פדראלית
משום כך עלינו להתאחד ולתקן את מבנה הממשל שלנו. ראשית, עלינו להצהיר שאיננו מוכנים להשלים עם המהלכים שמקדמת הקואליציה הנוכחית. המהלכים הללו מחריפים את הבעיה ויש להיאבק בהם בכל הדרכים החוקיות. עלינו לקרוא לבחירות ולתבוע מהממשלות הבאות לבטל לאלתר את כל חוקי המהפכה המשפטית. מאותה סיבה יש לדחות גם את ניסיונות הפשרה המתבססים על "דרך האמצע" בין הקואליציה והאופוזיציה. פשרות מעין אלו מנסות אמנם לאחד מחדש את החברה אך בפועל הן מקבעות את המצב הקיים ולא בולמות את ההתדרדרות.
שנית, הריכוזיות של מבנה הממשל הקיים היא שמונעת מאתנו את הלכידות והשותפות בין שלל הקבוצות החברה הישראלית. לשם המחשה, הריכוזיות הקיימת מאלצת את הממשלה להסכים גם על חוקי הגיור, גם על הקמת שדה תעופה חדש בדרום הארץ וגם על מדיניות העדפה מתקנת ביחס לאוכלוסיות שונות. זהו ריבוי מחלוקות בלתי אפשרי ולכן בדמוקרטיות רבות בעולם שאלות מעין אלו מבוזרות בין רשויות שלטוניות שונות או מוסדות פרטיים. הניסיון לפתור את המחלוקות הללו בכוח ריכוזי נכשל פעם אחר פעם. כך הותרנו סמכויות בלתי פרופורציונאליות בידי המנהיגות הפוליטית - ובסופו של דבר הבעיות הללו לא נפתרו אלא החריפו.
לכן עלינו לשנות את חוקי המשחק ולקדם מבנה ממשל מבוזר המבוסס על חוקה פדראלית לישראל. פדראליזם הוא מודל שלטוני המבזר סמכויות בין השלטון המרכזי לבין יחידות משנה גיאוגרפיות או קהילתיות. מודל זה נהוג למשל בארה"ב, שוויץ וגרמניה. במודל המוצע על ידי תנועתנו, הזכויות הקבוצתיות יובטחו בחוקה. כלומר, תובטח זכותן של קהילות שונות לנהל את ענייניהן התרבותיים, הערכיים והדתיים באופן אוטונומי. כך, אורח החיים השונה של כולנו יהיה מוגן, והמערכת הפוליטית המרכזית לא תיאלץ להכריע במחלוקות בנושאי דת. רק בתנאים הללו רוב החברה הישראלית תוכל להתלכד ולקדם זהות ישראלית רחבה, מכילה ומשותפת.
שלישית, לא ניתן להיחלץ מהמשבר הנוכחי בפרק זמן קצר. אנחנו חייבים להתאים את אופי המאבק שלנו לפעילות ארוכת טווח. ההפגנות והקמפיינים הציבוריים ברשתות החברתיות יעילים מאד בטווח הקצר אך הם אינם מספיקים. הקבוצות שמעוניינות בפירוק הדמוקרטיה הישראלית יכולות להמתין ולהציף את הכנסת בחקיקה או לפעול בעיתוי בו יהיה קשה יותר להתמודד עמן כמו במצב המלחמה העכשווי. לכן לצד ההפגנות והקמפיינים השונים עלינו להיות גם נחושים ולהיאזר בסבלנות אסטרטגית. עלינו לקדם מסגרות חינוכיות, לפרסם מחקרים ולקדם מאבקים ציבוריים שיפיחו בקרבנו את התקווה לשינוי.
סיכומו של דבר, החוקה הפדראלית שאנו מציעים אינה רק מסמך משפטי, אלא בסיס לברית חברתית חדשה. עלינו לכונן מחדש את הקואליציה הערכית שייסדה את ישראל עד לשנת 1977 כדי לקדם שותפות ישראלית חדשה. רק שותפות זו, המעניקה שוויון זכויות מלא ומכירה בצורך בביזור סמכויות, תאפשר לנו להפסיק את משחק המונופול המסוכן ולבנות חברה מלוכדת ודמוקרטית. המיעוט שצפוי להתנגד לשותפות הזו יזכה בשוויון זכויות מלא אך יצטרך לקבל עליו את דין הרוב. רק כך נגיע לחוף מבטחים.
[1] פרופ' אמנון רובינשטיין המנוח, חתן פרס ישראל למשפטים, ממייסדי מפלגת מרצ ומיוזמי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היטיב לתאר זאת בספרו: אמנון רובינשטיין ואדם וולפסון, באין ממשלה (כנרת זמורה דביר, 2012), עמ' 128-133.
Comments