ארבעה צעדים אל חוף מבטחים
עודכן: 29 באוק׳
הבחירות האלה אינן עוד סבב. הן מתקיימות כשישראל והמפעל הציוני נמצאים בנקודת השפל העמוקה ביותר מאז קום המדינה.
הדברים נכתבים כשספירת הקולות עדיין נמשכת, ולכן כל מסקנה צריכה להיכתב בזהירות. אבל חמש עובדות בולטות כבר עתה: אף גוש פוליטי אינו מגיע לבדו ל-61; גוש הימין גדול מגוש השינוי; רוב הנושאים בנטל תמכו בגוש השינוי; רוב אזרחי ישראל אינם רוצים את נתניהו בראשות הממשלה; והמפלגות הערביות רשמו הישג היסטורי.
אולם הוויכוח על המנדטים מסתיר את התמונה הגדולה. שלוש סכנות מיידיות מאיימות עלינו כבר עכשיו.
הסכנה הכלכלית: הסנקציות הבינלאומיות כבר דופקות על דלת הבנקים, ונתניהו עצמו הודה שהמערכת הבנקאית פגיעה. כלכלה מוחלשת פירושה אובדן היתרון האיכותי, ובלעדיו שום הישג צבאי לא יחזיק מעמד.
הסכנה הביטחונית: צה"ל פרוס מעבר ליכולתו בלבנון, בעזה, בסוריה וביהודה ושומרון, בלי הכרעה באף זירה. חמאס וחיזבאללה משתקמים, איראן עדיין עומדת, וציר סוני רדיקלי בהובלת טורקיה וקטאר מתעצם. בינתיים אילת והגבול המזרחי חשופים ל-7 באוקטובר נוסף, ויהודה ושומרון קרובים לאינתיפאדה שלישית.
הסכנה המשפטית: מובילי המהפכה המשטרית ממשיכים להעמיק את הפוליטיזציה של מערכת המשפט, וזו מכרסמת בשלטון החוק. אמנם בית המשפט העליון לא היה נקי מהטיות גם קודם, אבל הטיה בכיוון ההפוך אינה תיקון.
ישראל דומה היום לנוסע שנפל למים סוערים. במצב כזה אין טעם להתווכח לאן לשחות ואיזה חוף עדיף. קודם צריך לעלות על סירת ההצלה כדי להישאר בחיים. רק לאחר מכן נוכל לבחור כיצד לשוט לחוף מבטחים. כל שאר המחלוקות, כולל סוגיית החברה החרדית, הן חשובות, אבל לא יקבעו אם נשרוד בטווח הזמן המיידי. תחילה עלינו להתמודד עם הסכנות המיידיות המאיימות עלינו.
סירת הצלה מהטיטניק. צילום: J.W. Barker, 1912. הארכיון הלאומי של ארה"ב, באמצעות ויקישיתוף
ארבעה צעדים לממשלה הבאה
סירת ההצלה אינה סיסמה. היא מורכבת מארבעה צעדים מעשיים, וכל אחד מהם עונה ישירות על אחת הסכנות. הממשלה הבאה, תהיה אשר תהיה, צריכה ליישם אותם מיד עם הקמתה:
לעצור את הבנייה ב-E1 בין ירושלים ומעלה אדומים ולפנות את כל החוות הלא חוקיות בגדה. כך נסיר את איום הסנקציות מעל הבנקים ונשחרר עתודות לוחמים למאבק בטרור.
לצמצם את נוכחות צה"ל בלבנון ובעזה לרצועות ביטחון צרות, ולעבור לפשיטות יזומות וחוזרות על תשתיות חמאס וחיזבאללה. במקביל, לחתור לסבבים חוזרים של הסכמים עם הכוחות החיוביים באזור, כמו ממשלת לבנון וסעודיה.
לחזק את הרשות הפלסטינית בגדה ובעזה כדי להחליש את חמאס. על אף שהרשות הפלסטינית בעייתית מאוד - החמאס גרוע יותר. המשך היחלשותה של הרשות הפלסטינית מקרבת את "היפוך הקנים": התרחיש שבו אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים מפנים את נשקם נגד ישראל.
למלא את המושבים הפנויים בבית המשפט העליון בשופטים מתונים, כדי לבצר את מעמדו ולשמר את המצב שקדם למהפכה המשטרית, עד שנגבש יחד חוקה.
המבחן המעשי
כל ממשלה שתיישם את הצעדים הללו היא לגיטימית: ממשלת אחדות, ממשלה עם החרדים, ואף שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות.
אמנם יש להודות שההסתייגויות מהמפלגות הערביות מוצדקות. הסירוב להגדיר את חמאס כארגון טרור והימנעות מהכרה בזכות העם היהודי למדינה יהודית ודמוקרטית הם פסולים ומסוכנים. אסור שמדיניות הביטחון של ישראל תהיה תלויה במפלגות שזו עמדתם.
אך לאור המצוקה שנקלענו אליה עלינו לפעול בדרכים חדשות. בתנאים הקיימים שיתוף פעולה מוגבל בין המפלגות הציוניות למפלגות הערביות הוא אפשרי, כל עוד מדיניות הביטחון לא תישען עליהן וזהותה היהודית-דמוקרטית של ישראל תישאר מובטחת. לאור זאת יש שתי דרכים לגיטימיות לשיתוף פעולה: האחת היא שיתוף פעולה פרלמנטרי בחקיקה. השנייה היא ממשלת מיעוט זמנית. הממשלה הזו תכריז כבר ביום הקמתה על מועד לבחירות חדשות, וכך יהיה ברור שאינה מבקשת להחזיק בשלטון בזכות קולות המפלגות הערביות. היא תפעל רק עד הבחירות: תעצור את הסחף, תתחיל לשנות כיוון, ותחזיר מיד את ההכרעה לעם.
נוסף על כך, יש גם צד שני למטבע. מנסור עבאס עשה צעדים שאי אפשר להתעלם מהם. הוא הכיר בעובדה שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ויצא נגד האלימות בימי "שומר החומות" ונגד תעמולת חמאס אחרי 7 באוקטובר. גם הצד היהודי, בלי להשוות, אינו נקי: הכיבוש, הנכבה, האפליה והטרור היהודי הגובר בגדה הם עובדות. לכן מה שקובע הוא הכיוון. כיוונו של עבאס חיובי, וצעד אמיץ מצדו מחייב תשובה אמיצה מצדנו.
יום הבחירות בגבעת שמואל 2026. צילום: ניצן כהן. מתוך ויקיפדיה.
מעל הכול: התקציב
הימין הקיצוני, שהוביל את ישראל לנקודת השפל העכשווית, נשען על רשת של עמותות פרטיות שמקבלות מהמדינה כספים וסמכויות. זה מקור כוחו האמיתי, הרבה יותר ממספר המנדטים שלו. לכן תקציב חדש, שיסיט את המשאבים מהעמותות האלה, ייבש את המקורות שמזינים אותו. וגם אם בסופו של דבר יידרש סבב בחירות נוסף, הכוחות המתונים בחברה הישראלית יגיעו אליו חזקים יותר, והקיצוניים חלשים יותר.
הבחירה הפעם איננה בין ימין לשמאל. היא בין שינוי כיוון לבין טביעה בים.
אבל זו רק ההתחלה. ברגע שנעצור את הטביעה, נוכל לחזור לשאלות הגדולות שדחינו מקום המדינה: חוקה, גבולות, הסדר חדש עם החברה החרדית, ושותפות אמיתית עם האזרחים הערבים. הדרך לשם עוד ארוכה, אבל אם נפעל עכשיו באחריות ובאומץ נוכל להבטיח לילדינו עתיד בטוח בארץ הזו.
תמכו בנו
תגובות