הרצפה העקומה של ישראל

בחודשים האחרונים הדיון הציבורי בישראל שב להתמקד בסוגיות הפנים בתוך החברה הישראלית. בניגוד לציפיות של רבים כי המלחמה תשוב ותאחד את העם, במבחן התוצאה התברר שלא כך הדבר. גבורתם של חיילנו בשדה הקרב, כמו גם הנחישות העילאית של משפחותיהם, של המפגינים למען החטופים ושל המתנדבים הרבים בחברה הישראלית, הוכיחו שאנו יכולים להתלכד ולהתמודד ביחד עם האתגרים הרבים שמונחים לפנינו. אך למרות זאת המחלוקות הפנימיות הרבות מוסיפות לקרוע אותנו מבפנים ומאיימות על קיומנו.

משום כך בחודשיים האחרונים צצו מחדש הבדלי הגישות בין שופטי בית המשפט העליון ביחס לממשלה הנוכחית. נשיא בית המשפט העליון המכהן יצחק עמית, השופט עוזי פוגלמן ששימש כממלא מקום נשיא העליון, ונשיאי העליון לשעבר אסתר חיות ואהרן ברק בחרו להציג קו קשוח המזהיר מפני ניסיונותיה של הממשלה להחליש את הרשות השופטת [1]. אהרן ברק אף הבהיר כי "היבטים מהותיים של הדמוקרטיה הישראלית נמצאים תחת התקפה קשה".

לעומתם, השופט נעם סולברג המשמש כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, הציע גישה שונה המבוססת על ביזור כוח ומתינות[2]. לשיטתו למאבק האידיאולוגי בין הרשות השופטת והממשלה יכולות להיות רק תוצאות קשות.

קריאתו של סולברג לביזור ומתינות

על פי תפיסתו של השופט סולברג, במקום להעצים את ההתגוששות ההרסנית בין הרשויות השלטוניות השונות, על כל הצדדים מוטלת האחריות להימנע מפגיעה הדדית. כך הוא אמר: "ויתור מרצון על כוח (שלטוני) הוא אקט שונה דרמטית, איכותית, מפעולה המבקשת לשנות בכפייה את מאזן הכוחות. בעוד הכפייה מעמיקה את האיבה ומזינה את להבת המחלוקת, הוויתור – משחרר ומרפא".

נכונותו הזו של השופט סולברג לוותר על הכוח השלטוני ולבזר את הממשל כדי לכבות את אש המחלוקת היא ראויה לשבח והוקרה. הגישה הקשוחה שהציגו עמית, פוגלמן, חיות וברק חסרה את הנכונות הזו. אולם למרות כוונותיו הטובות של סולברג לא ניתן להתעלם משני כשלים יסודיים המלווים את גישתו:

הבעיה הראשונה היא שהאמון בין חלקיה השונים של החברה הישראלית אבד. כאשר הקבוצות השונות מאיימות זו על זו, קשה לדמיין שהן תסכמנה להתפייס מרצונן הטוב. לכן השמאל הליבראלי נוטה לחזק את בית המשפט העליון בעוד הימין מעדיף לחזק את הממשלה. אם נדמה זאת למשחק שחמט, הדבר דומה לניסיון להגביל את כוחם של החיילים על לוח המגרש כדי "שלא יריבו".

הבעיה השנייה היא עמוקה יותר: אי אפשר ליישר את הרצפה העקומה. בחברה הישראלית קיימים מנגנוני אפליה מובנים, שוויון הזכויות אינו מובטח, והכנסת היא רשות חלשה ושקופה. בתנאים הללו ביזור הסמכויות שמציע סולברג אינו צפוי להיות רוחבי אלא רק להחליש את בית המשפט העליון לבדו. כך הקבוצות החזקות ימשיכו להתחזק על חשבון הקבוצות המוחלשות.

השאיפה הראויה ללכד מחדש את החברה הישראלית ולכבות את אש המחלוקת זקוקה לנתיב חדש.

דיון בבג"ץ, 21 באוגוסט 2024. צילום: שי קנדלר

ישראל נוסדה כדמוקרטיה פגומה

הבעיה המרכזית שלנו היא שאין לנו מוסדות חוקתיים שהופכים את כולנו לשווים בפני החוק. עם הקמתה של ישראל, מייסדי המדינה חשו שלאור הסתירות הערכיות הרבות המתקיימות בחברה הישראלית לא ניתן להגיע להסכמות מכוננות. לפיכך, הם בחרו לכונן את ישראל כדמוקרטיה ריכוזית הנשענת על המערכת הפוליטית ולא על סמכות חוקתית. באופן זה הם הגיעו להישגים רבים, ועל כך כולנו חייבים להוקיר להם תודה, אולם לצד זאת הם חוללו גם משבר פוליטי עמוק ושורשי.

במקום לכונן חוקה, ביקורת שיפוטית והכרה חוקית מפורשת בערך השוויון, הם יצרו מערכת שלטונית ריכוזית הנשענת על החיבור בין מפלגת מפא"י החילונית והמפד"ל הדתית. התוצאה הייתה שנוצרו "טריקים" משפטיים רבים כיצד להבחין בין קבוצות אוכלוסייה בהתאם לאינטרס הפוליטי. לשם המחשה - רק לדתיים-לאומיים יש אוטונומיה חינוכית ממלכתית מלאה, רק ליהודים יש את קק"ל כנציגה משפטית ברשות מקרקעי ישראל, הקיבוצים קיבלו קרקעות ומשאבים רבים שנמנעו מאחרים, ורק לזרם היהודי האורתודוכסי יש רבנות ראשית מוכרת.

זוהי הרצפה העקומה שכולנו עומדים עליה.

המהפכה החוקתית בשנות ה-90': הצלחה חלקית בלבד

בשנת 1992 הכנסת ניסתה לתקן את הפגמים הללו באמצעות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הרשות השופטת פירשה את החוק כהיתר להפעיל ביקורת חוקתית רחבה, ובשנת 1994 הכנסת אישרה בדיעבד את הפרשנות הזו[3].

זה היה מהלך אמיץ וראוי שצמצם את היסודות הפוליטיים הלקויים של המדינה וקידם את הדמוקרטיה הישראלית. אך הכנסת הטילה על בית המשפט העליון משימה בלתי אפשרית: לנהל ביקורת חוקתית מבלי שיש חוקה ערכית מוסכמת.

תחת התנאים הללו רוב שופטי בית המשפט העליון שאפו ככל יכולתם להימנע מהטיות פוליטיות. לראייה, לאורך השנים בית המשפט פסק גם נגד עמדות הציבור החילוני-ליבראלי ובעד הציבור החרדי. בין היתר, בשנת 2002 בג"ץ ביטל הסדר שאפשר לקיבוצים ומושבים לקבל פיצויים כספיים בעת שינוי ייעוד קרקעות חקלאיות לבנייה, וכן בשנת 2022 בג"ץ האריך את סבסוד המעונות לילדי אברכים נגד החלטת שר האוצר ליברמן לבטלם.

אבל כל עוד אין לנו כללי משחק שווים - אי אפשר להימנע מהטיות. לשם המחשה, בית המשפט העליון בחר שלא לפסול את חוק יסוד: הלאום (2021), אך פסל את ביטול עילת הסבירות (2024). מדובר על שתי עתירות שעסקו בחוקי היסוד של ישראל אשר הפסיקה לגביהן ניתנה בפרק זמן סמוך. הקביעה בחוק הלאום המאפשרת למדינה להקים יישובים ליהודים בלבד היא מפלה יותר וחמורה יותר מביטול עילת הסבירות, אך למרות זאת בג"ץ נקט גישה מקלה יותר ביחס לחוק הלאום. לאור זאת יש לשאול האם זכויותיה של החברה הערבית שוות פחות בעיני בית המשפט העליון?

דוגמה נוספת - בפסיקה שביטלה את בית הכלא הפרטי (2009), קבעו שופטי בג"ץ שהפגיעה בזכויות האסירים מצדיקה את ביטול החוק. לעומת זאת, ארבע שנים קודם לכן בבג"ץ שאישר את תוכנית ההתנתקות (2005), השופטים התעלמו מכך שהמדינה לא הייתה מוכנה לשיקום האוכלוסייה הישראלית שפונתה מעזה והסתפקו בשיפור מנגנון הפינוי בלבד. גם כאן יש לשאול האם זכויות האסירים חשובות יותר מזכויות מתנחלי גוש קטיף?

כל עוד הדמוקרטיה הישראלית מבוססת על חוקי יסוד מעומעמים, סותרים ולקויים, הדת והפוליטיקה שלובים זו בזו ואין לנו גבולות בינלאומיים מוכרים – שופטי בג"ץ פועלים בתנאים בלתי אפשריים. על אף כוונתם הטובה של מרביתם, אי אפשר ליישר רצפה עקומה.

 מחאה נגד המהפכה המשפטית ב-20 בפברואר 2023. צילום: חני.

המהפכה המשפטית משנת 2023: חזרה למצב הגרוע ביותר

בשנת 2023 הממשלה ניצלה את הביקורות המוצדקות הללו כדי להשיק מהפכה משטרית שלא נועדה לתקן את ישראל - אלא לקחת אותנו אחורה ולדרדר את הדמוקרטיה הישראלית. הרפורמה המשפטית שמקודמת על ידי הממשלה מעמיקה את הפוליטיזציה ומחזירה את ישראל לימי העבר, במובנים רבים אף מעבר למה שישראל ידעה בשנות הקמת המדינה.

התוצאות הזדרזו להגיע: בין היתר, הממשלה מקדמת יוזמה שנועדה להקל על חבריה למנות דירקטורים לחברות ממשלתיות תוך הפחתת תנאי הסף, "חוק הרבנים" המאפשר לשר הדתות לממן תקנים נוספים בעשרות מיליוני שקלים אושר, והממשלה אישרה מיליארדים רבים לכספים קואליציוניים – הרבה מעבר לממשלות הקודמות. נוסף על כך, הממשלה מבקשת למנות ועדת חקירה פוליטית לאירועי ה-7 באוקטובר במקום ועדה ממלכתית עצמאית, לחוקק חוק גיוס שאינו שיווני ולהגדיר מחדש את שוק התקשורת.

לפיכך עלינו לדחות בנחישות את הרפורמות הללו ולא לנהל לגביהן משא ומתן. התקווה שלנו להשתקם ולהתלכד תלויה בחוזה חברתי חדש.

החוזה החברתי החדש שאנו זקוקים לו

כל עוד המודל הממלכתי הישראלי רצוף בעמימויות וסתירות, לא ניתן להימנע מהטיות בפסיקות בג"ץ, הכנסת תישאר חלשה והקיטוב ימשיך להעמיק. במקום להמשיך את המאבק חסר התכלית בין השבטים בחברה הישראלית, ובמקום להמשיך לומר זה לזו "טול קורה מבין עיניך", עלינו לנסח את השותפות החדשה שלנו על פי חזון עתידי מוסכם. רק כאשר כל קבוצה תכיר בחלקה ובאחריותה למשבר שנוצר בנינו, ניתן יהיה לעבור מדמוקרטיה שבטית מתפוררת לשותפות ישראלית חדשה המבוססת על שוויון זכויות חוקתי ומבנה ממשל מבוזר וגמיש. זהו הנתיב היחיד שיוכל ללכד מחדש את הקבוצות הרבות בעם היהודי ובחברה הישראלית.

כל האזרחים הישראלים שיסכימו לקחת אחריות על עוולות העבר ולעבור לחשיבה ממלכתית אמיתית יכולים להיות חלק ממהלך התיקון. הגיע העת שישראל תהיה דמוקרטיה אמיתית ומלאה. שכל האזרחים והאזרחיות, כפרטים וכקבוצות, יהיו שווים וזכאים לאותן הזכויות. שלישראל תהיה חוקה ושיטת ממשל בה תהיה לנו כנסת אמיתית שתוכל לפקח ולבקר את הממשלה, ושיכתב במפורש שערכי החירות והשוויון הם בבסיס החוק. כך נגדיר מנגנון תקצוב ממלכתי ושווה לכל הקבוצות בחברה, וכן נגדיר סמכות מפורשת של בית המשפט העליון לנהל ביקורת שיפוטית יעילה ומאוזנת על הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.

אמנם סביר שלא כל הישראלים יתמכו בכך. יש לשער שרוב המרכז-ימין הישראלי, רוב השמאל ורוב החברה הערבית יתמכו בכך - והשאר יתנגדו. אך אין דרך אחרת ללכד את החברה הישראלית. "אחדות" אינה יכולה להמשיך להיות סיסמא ריקה המבוססת על רצון טוב בלבד. עלינו להקים מחדש את הקואליציה הערכית שייסדה את מדינת ישראל על בסיס רעיונות חדשים.

תרמו לנו

[1] דבריהם נאמרו בכנס של העמותה למשפט ציבורי בראשית חודש דצמבר. הקישו כאן.  

[2] דבריו של השופט סולברג נאמרו בכנס שיפוט ואקדמיה באוניברסיטת חיפה בסוף חודש אוקטובר ופורסמו לאחר מכן בכתב העת "השילוח". הקישו כאן.

[3] החלטה זו של הכנסת התקבלה על רקע פסיקת בג"ץ שאפשרה ייבוא בשר לא כשר לארץ ורצונה של הקואליציה לפייס את מפלגת ש"ס החרדית. לשם כך העבירה הקואליציה בראשות רה"מ יצחק רבין ז"ל חקיקה שאפשרה לעקוף את החלטת בג"ץ כתיקון לחוק יסוד: חופש העיסוק. במסגרת זו תוקן גם סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק־יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".