אמש הוכרז חבר הכנסת שיקלי כפורש על ידי ועדת הכנסת ובכך נמנעו ממנו זכויותיו השוות כחבר כנסת והדמוקרטיה הישראלית נפגעה. אני אמנם חולק נחרצות על עמדותיו של שיקלי כמעט בכל נושא - בראשם ביחס לזכויות העם הפלסטיני - אך האחריות הממלכתית מחייבת למחות כנגד הפגיעה בתפקידו הפרלמנטרי.
עם הקמת הממשלה הנוכחית החליט חבר הכנסת שיקלי שלא להיות חבר מלא בקואליציה. במעשה זה הוא בחר לייצג את בוחריו על פי השקפתו. אפשר שלא להסכים עם החלטתו, אך אי אפשר לטעון שהיא אינה לגיטימית. למרות זאת שיקלי נענש ובבחירות הבאות הוא יוכל להתמודד רק במפלגה חדשה. משמע שכדי להיבחר הוא ייאלץ להתחרות לא רק במפלגות השמאל אלא גם במפלגות הימין והמסר שלו יישחק. מעתה הוא אינו חבר כנסת שווה מעמד אלא נציג ציבור שכנפיו קוצצו.
הבעיה האישית של שיקלי היא רק קצה קרחון של בעיה לאומית חריפה בהרבה. הדחף לדכא עמדות עצמאיות של חברי וחברות הכנסת מלווה את מדינת ישראל מראשית הקמתה. כדי להקים קואליציה נאלצו מנהיגי המדינה לדורותיהם "ליישר קו" בין העמדות הסותרות של מפלגות הכנסת במגוון נושאים. מכאן הסיקו מנהיגי המדינה לדורותיהם שאין להם ברירה אלא להשתיק התנגדויות ולייצב את הקואליציה. זוהי סיבת העומק בגינה בשיטת בחירות שלנו אנו מצביעים למפלגות ולא למועמדים עצמם. בצורה זו קל יותר לאיים על חברי כנסת סוררים שלא יוכלו להתמודד במסגרת המפלגה בבחירות הבאות. כך קרה לחברת הכנסת עדי קול ממפלגת יש עתיד שבחרה להימנע בשנת 2013 בהצבעה בכנסת בניגוד לעמדת מפלגתה. בבחירות שלאחר מכן היא לא שובצה במקום ריאלי ברשימת מפלגתה.
צילום מליאת הכנסת: shutterstock/Drop of Ligh
למרות שרבים יסכימו שלשיטת הבחירות הזו יש חסרונות ניכרים, אף על פי כן אפילו הניסיונות לשנות את שיטת הבחירות נטו כמעט תמיד לחיזוק הריכוזיות ודיכוי עמדות עצמאיות מידי של מפלגות קטנות או חברי כנסת. כך היה בניסיון של בן גוריון עוד בשנת 58' לקדם בחירות אזוריות בה ייבחר רק הנציג שזכה בקולות הרבים ביותר, או בחוק באדר-עופר משנת 73' שמגדיר כיצד לחלק את מושבי הכנסת ומעניק יתרון למפלגות הגדולות, או אף בשנת 2014 כשהכנסת העלתה את אחוז החסימה מ-2% ל-3.25%.
אך בסופו של דבר כל המהלכים הללו לא הצליחו לייצב את הקואליציות. מאז שנת 96' מדינת ישראל מציגה שיא עולמי שלילי בחוסר יציבות קואליציוני בעולם הדמוקרטי. ככל ששיטת הממשל שלנו הופכת לריכוזית יותר והממסד הפוליטי מנסה להילחם במפלגות הקטנות או בעמדות עצמאיות של חברי הכנסת – כך המחלוקות הרבות בחברה הישראלית הולכות ונכרכות זו בזו. כך למשל הקואליציה הנוכחית צריכה להכריע גם בנוגע לרפורמת הגיור וגם בנוגע למדיניות הרצויה בנגב ואין לה אפשרות לפצל בין הנושאים. במצב זה אך טבעי הוא שהדבר יעורר לחץ רב על חברי הכנסת ולפחות חלקם לא יעמדו בו. דווקא חברי כנסת עצמאיים עשויים לאפשר למערכת הפוליטית יכולת גמישות והכלה של מחלוקות. לשם השוואה, בארה"ב הסנטור צ'אק שומר מכהן כסנטור מטעם מדינת ניו יורק במפלגה הדמוקרטית בארה"ב מאז שנת 99'. הדבר לא מנע ממנו בשנת 2015 להתנגד להסכם הגרעין שהוביל מנהיג מפלגתו דאז הנשיא ברק ברק אובמה. למרות זאת גם כיום שומר עדיין מחשב לאחד מבכירי המפלגה הדמוקרטית ומנהיג הרוב שלה בסנאט. כך המערכת הפוליטית בארה"ב הצליחה להכיל מחלוקת קשה ונמנעה מזעזוע עמוק ואי יציבות מובנית.
מובן הדבר שכדי שעמדות עצמאיות של חברי הכנסת יובילו ליציבות ולא לאנרכיה כמו בדמוקרטיות אחרות בעולם אנו זקוקים לרפורמה חוקתית היסטורית ומקיפה. אך הצעד הראשון שעלינו לאמץ כבר עתה לאור העוול שנעשה אמש לשיקלי הוא לוותר על הדחף הבסיסי של כולנו לאחד שורות באמצעות ריכוזיות ודיכוי עמדות עצמאיות שאנו לא מסכימים עמן.