פתק אחד, הכל או כלום

ישראל נמצאת בעיצומה של עונת בחירות סוערת – המרוץ יצא לדרך והרשימות צפויות להינעל בקרוב. זוהי ללא ספק אחת ממערכות הבחירות הגורליות ביותר בתולדות ישראל. בעת הזו עלינו לשאול: מדוע דווקא כאן הפוליטיקה תנודתית וקיצונית כל כך?

בשנים האחרונות חווינו משברים עזים. תדירות הבחירות בישראל מהגבוהות בעולם המערבי, ובין 2019 ל-2022 בלבד קיימנו חמש מערכות בחירות - כולל שתי כנסות שבהן כלל לא הורכבה ממשלה. מאז החברה הישראלית מתמודדת עם הקמה של חוות פורעות חוק בגדה המערבית, אבדן שליטה על התקציב, ועימות קיצוני בנושאי ליבה בין תומכי המהפכה המשטרית ומתנגדיה, בין הציבור החרדי לציבור הציוני בשאלת הגיוס, וכן בנוגע לשילוב מפלגת רע"ם בקואליציה עתידית. כל זאת לבד מהמלחמה האזורית שנכפתה עלינו מאז טבח ה-7 באוקטובר.

צעדת השיוויון - בני-ברק, 24 באוגוסט 2023. צילום: ליזי שאנן, מתוך ויקיפדיה.

שיטת הבחירות הישראלית - פתק הצבעה יחיד לכל הנושאים גם יחד - היא חלק מרכזי מהתשובה לאי היציבות שלנו. בארה"ב, למשל, מצביעים בנפרד לממשל הפדראלי, לממשלי המדינות, למחוזות מקומיים וכיוצא באלו, כך ששאלות ערכיות שונות מוכרעות בזירות נפרדות. בישראל קיים פתק אחד בלבד, לפרלמנט אחד, המכריע בבת אחת על הכול גם יחד. בשילוב עם הצורך המובנה להרכיב קואליציה נוצר מנגנון "הכול או כלום": גם כששתי מפלגות מסכימות על ערך מסוים, אין די בכך – כדי להרכיב קואליציה הן נדרשות להסכים בו-זמנית על כל שאר המחלוקות שביניהן. כך למשל התגלגל המשבר של חמש מערכות הבחירות בין 2019 ל-2022: מפלגת ישראל ביתנו דרשה את גיוס בחורי הישיבות החרדים, ועמדותיה הימניות המובהקות בתחום הביטחוני כבר לא הספיקו כדי להקים ממשלת ימין. כך קרס שיתוף הפעולה הוותיק בינה לבין גוש הימין וישראל נסחפה לחמש מערכות בחירות.

תוצאתו הישירה של המנגנון הזה היא תופעת הסחטנות המוכרת לכולנו - שלטון מיעוטים קיצוניים על הרוב. כהונתו של נפתלי בנט כראש ממשלה (2021-2022) על אף שמפלגתו זכתה בבחירות בשבעה מנדטים בלבד; יכולתן של המפלגות החרדיות להכתיב תנאים בנושאי גיוס ותקציב; ויכולתם של תומכי ארץ ישראל השלמה המובהקים לאלץ את רוב הישראלים להקים עוד התנחלויות ועוד חוות, גם כשעמדתם רחוקה אפילו מעמדת הרוב בתוך הציבור הדתי-לאומי - כל אלו הן חלק מהדוגמאות לתופעת הסחטנות.

רבים סבורים שתופעת הסחטנות במערכת הפוליטית נובעת מגודלן של מפלגות השלטון, מתוך הנחה שמפלגת שלטון גדולה לא תהיה תלויה בשותפות זעירות. אולם ההשוואה ההיסטורית מפריכה זאת: מפא"י בתקופת בן-גוריון מנתה בממוצע כ-45 מנדטים ובכל זאת נכנעה לתכתיבי המפד"ל הקטנה, ואילו ממשלת נתניהו השנייה (2009-2013), עם 27 מנדטים בלבד, הפגינה יציבות יחסית. גם ההסבר הרווח השני, האגו של פוליטיקאים, חלש באותה מידה - הוא קיים בכל דמוקרטיה. הייחוד הישראלי הוא בהיותנו חברה שסועה הנתונה בשטח זעיר ובכללי משחק ריכוזיים.

החברה הישראלית היא חברה רוויית מחלוקות הנתונה בתוך כללי משחק ריכוזיים שמעצימים את השסעים. ארבעה השסעים המרכזיים - יחסי דת ומדינה, גיבוש חוקה, גבולות המדינה ומעמד החברה הערבית - אינם מחלוקות רגילות הניתנות לגישור בפשרה פשטנית, אלא סתירות של ממש בין ערכים וזהויות. אך במקום לפתור את הסתירות בהסכמת רוב החברה הישראלית, מייסדי המדינה בחרו לגלגל את הבעיות הלאה. בכל אחד מארבעת התחומים הללו הם אימצו מדיניות של כיסוי עמום – ניסיון לטייח את הבעיה באמצעות מדיניות לא ברורה, או כזו הנושאת סתירה פנימית.

מנהיגות המדינה הבינה שהיא ניצבת מול לחצים חברתיים סותרים ללא פתרון מיידי, וסברה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עמם היא לרכז בידיה עוד ועוד עוצמה כדי לכסות על המתחים. עיקרון ריכוזי זה חלחל למוסדות מרכזיים - צה"ל, מערכת החינוך הממלכתית, משטר הקרקעות, וכן הלאה. אך הכיסוי הזה יכול היה להחזיק מעמד רק כל עוד השסעים עצמם נותרו מתונים יחסית. מאז שנות ה-80' החברה הישראלית עברה שינויים דמוגרפיים ואידיאולוגיים עמוקים שהרחיבו אותם: יהדות המזרח דחתה בגלוי את האפליה נגדה, הציונות הדתית אימצה את חזון ארץ ישראל השלמה, קבוצה גדולה בשמאל הישראלי אימצה עמדות ליבראליות המדגישה שוויון וזכויות אדם, חלקים נרחבים בחברה הערבית אימצו בפומבי זהות פלסטינית, והציבור החרדי גדל בהיקפו הפוליטי. הסתירות שנוצרו היו רחבות מכדי שמדיניות של עמימות תוכל להכיל אותן. וכך בשנות ה-90' - עם תהליך אוסלו, המהפכה החוקתית, ובעיקר רצח רבין - הכיסוי הישן נקרע סופית ולא הורכב מאז.

כך כללי המשחק הריכוזיים של ישראל הפכו מצורה של פתרון חלקי לחלק מהבעיה. במקום לכסות על השסעים הם מעצימים אותם.

פתיחת מושב החורף של כנסת ישראל, 28 באוקטובר 2024. צילום: קובי גדעון, דוברות בית הנשיא. הקובץ מתוך ויקישיתוף.

הדוגמה המובהקת ביותר לבעיה הריכוזית הזו היא מערכת הבחירות עצמה, ההופכת כל בחירה למכלול אחד בלתי ניתן לפירוק. הנה איך זה עובד בפועל: לכל מפלגה מספיקה עמדה בודדת שמניעה קבוצת בוחרים משמעותית. אבל מכיוון שקיים רק פתק הצבעה אחד, אותם בוחרים נאלצים "לקנות" יחד עם העמדה הזו גם את כל שאר עמדות המפלגה - כולל כאלה שהם מתנגדים להן נחרצות. כך נוצר מצב שבו בוחרים מצביעים, הלכה למעשה, נגד האינטרס שלהם בנושא אחד כדי להגן על האינטרס שלהם בנושא אחר. הדוגמה העכשווית הבולטת ביותר לכך היא הזיקה בין גיוס בחורי הישיבות החרדים למפעל ההתנחלויות: המתנחלים משלימים עם הפטור מגיוס, והחרדים משלימים עם המשך ההתנחלויות - לא מתוך הסכמה ערכית, אלא מהכרח לשרוד יחד באותו פתק הצבעה אחד. סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2024 חשף את הפער: 68% מהמצביעים הדתיים תומכים במודלים שונים לגיוס חרדים, אך רק 36% מהם מוכנים לתמוך בפירוק הקואליציה הימנית כדי לקדם זאת בפועל.

המסקנה המתבקשת היא שהחברה הישראלית זקוקה לפתרון עבור הסתירות שבתוכה וכללי משחק דמוקרטים חדשים - וזה הדיון האמיתי שעלינו לנהל, לא הוויכוח העקר של "בעד ביבי" מול "נגד ביבי". עלינו לאמץ חזון חדש שיתמודד עם הסתירות עצמן וילכד את רוב החברה הישראלית מימין ומשמאל. כל דבר פחות מכך לא יועיל עבורנו בטווח הרחוק.

הפתרון חייב להתחיל בגמישות: עלינו ליצור שיטת בחירות חדשה עם מספר פתקי הצבעה כמקובל בדמוקרטיות רבות בעולם. כך נפרק את ההכרעה הדמוקרטית למספר חלקים וכל נושא ייבחן בנפרד. בתנועה שלנו גיבשנו הצעה קונקרטית לכך, המבוססת על שני בתי פרלמנט הנבחרים. במאמר הבא נרחיב על ההצעה.

תמכו בנו