גמישות מלכדת

רבים בעם היהודי מציינים היום את צום ט' באב תשפ"ו. יום זה משמש במסורת היהודית כיום זיכרון לחורבן שני הבתים הלאומיים היהודים העתיקים – הבית הראשון התנכ"י נחרב בשנת 586 לפנה"ס, ואילו הבית השני נחרב בשנת 70 לספירה. על פי המסורת, הבתים הללו נחרבו בשל ההשחתה המוסרית, המחלוקת הפנימית והעימות עם המעצמות האזוריות. אך לדאבוננו, גם כיום, דומה שההיסטוריה שבה על עצמה. רבים מאתנו משתאים בשנים האחרונות כיצד איבדנו את דרכנו?! כיצד ייתכן שההקצנה שוב הרימה את ראשה?!

אולם דווקא ביום הזה עלינו להיזכר שהסיפור היהודי הוא נצחי. עוד לא אבדה תקוותנו. החברה הישראלית יכולה להתעשת, להתלכד, ולדחות את ההקצנה. לשם כך עלינו לבחון מחדש את הרעיונות הממלכתיים המכוננים שלנו ולהתאימם לנסיבות הייחודיות שנוצרו בארץ בעשורים האחרונים.

הלאומיות היהודית היא תופעה ייחודית בין עמי העולם: בניגוד לרוב העמים, שצומחים בהדרגה על אדמתם, האומה היהודית תמיד צועדת אל ארצה. היא נוצרת קודם בתפוצות, ורק אחר כך מתארגנת לשוב הביתה לארץ ישראל. משום כך הדחף שמביא המוני יהודים לשוב – אידיאולוגיה או בריחה מהאנטישמיות – אינו זהה לכישורים הנדרשים כדי לבנות כאן חברה משגשגת ומלוכדת. שיבת ציון אינה מסתיימת בעלייה לארץ ישראל; היא רק מתחילה בה. וכך, בכל דור שבו התקבצנו מחדש בארץ ישראל, התלקח מתח עז בין הלאומיות לשבטיות.

חורבן בית המקדש - ציור של פרנצ'סקו אייץ (ונציה, 1867). צילום: Didier Descouens, ויקישיתוף.

התגובה האינסטינקטיבית שלנו למתח הזה היא לדכא אותו: ליצור "כור היתוך" – מרכז לאומי חזק שיאפיל על השבטיות. זוהי תכליתה של הקריאה "לחינוך אחד" לכולם עליה מדובר רבות בשנה האחרונה. אבל התוצאה של הקריאה המדומה הזו אינה לכידות, אלא אחדות כפויה בלבד, שמטשטשת הבדלים במקום ליישב אותם – עד שהם מתפרצים שוב, בעוצמה רבה יותר.

מערכת החינוך הממלכתי היא דוגמה מובהקת לכשל הזה. חוק חינוך ממלכתי משנת 1953 ניסח בקיצור ובבהירות מטרה ערכית אחת: "להשתית את החינוך... על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל... ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית, ואהבת הבריות". אולם החל משנות ה-80' השבטים השונים בחברה הישראלית דחו את המטרה הזו. כך למשל היהודים המסורתיים רצו לחזק את המרכיב הדתי בחינוך הממלכתי, החברה הערבית רצתה לחזק את זהותה הפלסטינית, ואילו יהודים חילונים רבים רצו לחזק את הערכים האוניברסליים או את ההכרה ביהדות כתרבות ולא רק כדת. וכך עד לשנת 2000 הורחב החוק לפסקאות ארוכות שניסו להכיל סתירות רבות.

משום כך בעשורים האחרונים החינוך הממלכתי נאלץ לנקוט זהירות מתמדת: מנהלים ומורים חוששים לגעת בסוגיות שנויות במחלוקת, שמא יעוררו את זעם חלק מההורים. חוקרי חינוך הצביעו על כך שלזרם הממלכתי, בניגוד לזרם הממלכתי-דתי והחרדי, אין כתובת פוליטית שנלחמת עבורו. לציבור הדתי-לאומי יש מסלול הומוגני ברור, מלווה, מתוקצב ואוטונומי. לחינוך הממלכתי שניסה לגשר על הסתירות הרבות אין זאת [1]. הוא נדרש בו-זמנית לשרת חילונים המבקשים חופש מדת ומשפחות מסורתיות המבקשות זיקה רבה יותר למורשת. בתנאים הללו המנהיגות החינוכית נאלצת לרבע את המעגל ולהלך בין הטיפות. זו הישרדות, לא חינוך.

ההקצנה שאנו חווים בחברה הישראלית בשנים האחרונות היא תוצאה של התהליכים הללו. כל עוד אנו שואפים לרכז את החברה הישראלית תחת מערכת חינוך אחת אנו יוצרים תנאים מושלמים עבור הקבוצות הקיצוניות. כל שהן צריכות לעשות הוא לעורר מהומה ולאיים בפרישה – ואז המנהיגות החינוכית נאלצת לעמעם את המסר המתון שלה כדי שלא לעורר את זעמם של הקיצונים.

כאן מתגלה האשליה: בחברת הישראלית מלאת סתירות השאיפה לכונן "חינוך אחד לכולם" אינה אפשרית. מטרתנו איננה לחנך את כולם בצורה אחידה, אלא ליצור תכנית לימודים משותפת עבור רוב הישראלים. המשמעות המעשית של הרעיון הזה היא שינוי בכיוון ההכרעה: בכל סוגיה חינוכית שנויה במחלוקת, המערכת צריכה לשאוף להסכמת רוב ברור, ולא להסכמה גורפת של כלל הציבור. מיעוט שאינו יכול להשלים עם החלטת הרוב לא יאלץ להתפשר על זהותו, אך גם לא יוכל לעכב את הכרעת הרוב.

אילוסטרציה Alex Eidelman / Shutterstock.com

לשם כך התנועה שלנו מציעה חזון חדש, וזוהי תמציתו: הקמת אוטונומיות חינוכיות שוות לכל הקבוצות היהודיות והערביות בחברה הישראלית. כל קבוצה שתמנה אחוז מסוים מהאוכלוסייה תוכל להקים לעצמה אוטונומיה חינוכית בנושאי דת, תרבות וערכים, ולקבל תקציב ממלכתי לפי גודלה היחסי. במקביל, משרד החינוך הלאומי בירושלים ימשיך להוביל תכנית לימודים משותפת לכלל החברה הישראלית. כאשר משרד החינוך יציע תכנית בנושא שנוי במחלוקת, היא תובא להכרעת רוב: אם רוב הציבור מאשר אותה – היא תיושם. ואילו המיעוטים שיתנגדו לה לא יוכלו לחסום את ההחלטה, אך גם לא יידרשו לוותר על השקפתם. הם יסתפקו בחינוך שמציעה האוטונומיה שלהם, הממומנת אף היא באופן הוגן.

גישה זו הופכת כל מחלוקת ממכשול גורף לעניין מקומי בלבד. במקום שהקיצון שבכל מחנה יקבע את גבולות השיח עבור כולם, הרוב המתון יוכל להכריע וליצור לעצמו תכנית לימודים משותפת, והמיעוט יסתפק במרחב האוטונומי שלו. זו הגמישות שתוביל ללכידות.

הסיפור היהודי הייחודי שלנו הוא סיפור של מסע. בתקופת התנ"ך אבותינו ואימותינו צעדו מהמדבר לארץ ישראל, ואילו בעת המודרנית המוני יהודים עלו מהתפוצות והשתלבו בחברה הישראלית. לפיכך אנו תמיד היינו – ולעולם נהיה – אומה מגוונת ורבת שבטים. אך כל עוד אנו ממשיכים לנסות לדכא את השבטיות הזאת, אנו לא יוצרים לכידות, אלא מזינים את הפירוד וההקצנה הפראית שאנו מבקשים למנוע.

צום ט' באב מזכיר לנו לאן מוביל הנתיב הישן. הפעם, נבחר לפסוע בדרך אחרת: לא לדכא את השונות שבתוכנו, אלא לאפשר לרוב הישראלי להתלכד מבלי לפגוע בזהותם הייחודית של קבוצות המיעוט.

תמכו בנו

[1] חן ארצי סרור ועמיחי דנינו, שבט אחים: מערכת הפעלה חדשה לישראל (תל-אביב: ידיעות ספרים, 2025), 114-128.